ההסתלקות של החייב מחלקו בעיזבון רעייתו המנוחה, שבוצעה בפני בית הדין הרבני, מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה ונעשתה במטרה להבריח נכס מנושים.
בהתאם לסעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 גם אם בעת ביצוע ההסתלקות החייב טרם היה בחדלות פירעון רשאי בית המשפט לבטל את הפעולה.
כמו כן נקבע כי המשיבים, ילדיו הבגירים של החייב, אינם נהנים מ"חזקת תום הלב" נוכח הקרבה המשפחתית, וכי לא הובאה ראיה לסתור את החזקה בדבר ידיעתם על מצבו הכלכלי הרעוע של החייב.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
היחיד ורעייתו המנוחה היו נשואים, ובשעת פטירתה (2017) היה זכאי היחיד לרשת מחצית מעיזבונה לפי סעיפים 1–2 ו-10–11 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
בפני בית הדין הרבני (2018) הצהיר היחיד כי המנוחה הותירה "מסמך בגרוזינית", שבו ביקשה להוריש את הדירה לארבעת ילדיהם. המסמך לא הוצג, לא תורגם, ולא עמד בדרישות סעיף 18 לחוק הירושה בדבר דרכי עריכת צוואה.
היחיד אף אישר מפורשות בפני הנאמן כי הסתלק מחלקו בעיזבון, וכתוצאה מכך ניתן צו ירושה שלפיו ארבעת הילדים ירשו את הדירה בחלקים שווים.
בית המשפט קבע כי ההסתלקות היא "פעולה להברחת נכס" לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון, ומשכך ניתן לבטלה גם ללא הוכחת חדלות פירעון במועד ביצועה.
טענות החייב והמשיבים בדבר קיומו של "כתב ציווי" גיאורגי, הפרדה רכושית, תום לב או אמונה לפיה הנושים "זנחו" את החובות – נדחו בשל היעדר תצהירים ומסמכים תומכים, ובשל סתירות מהותיות.
עוד נקבע כי הקרבה המשפחתית יוצרת חזקה שלפיה המשיבים ידעו על קשיי החייב, בהתאם להלכה בע"א 5709/99 לוין נ' שילר ובפסיקה נוספת; טענה בדבר תום לבם לא נתמכה בראיות.
כתוצאה מכך בוטלה ההסתלקות, ונקבע כי החייב הוא בעל מחצית הזכויות בדירה. הנאמן נדרש להגיש בקשה לעניין פדיון זכויות החייב.