סעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי מקנה לבית המשפט סמכות רחבה לבטל פעולות שביצע חייב טרם פתיחת הליכי חדלות פירעון, אם פעולות אלו גרעו נכסים מקופת הנשייה ופגעו בעיקרון השוויון בין הנושים.
המסגרת הנורמטיבית – תכלית הסעיף
הוראות סעיף 220 נועדו להתמודד עם תופעה נפוצה בה חייבים מעבירים נכסים, במישרין או בעקיפין, ללא תמורה או בתמורה שאינה הולמת, בסמוך לקריסתם הכלכלית. תכלית ההסדר היא הגנה על קופת הנשייה, מניעת הברחת נכסים, ושיקום עקרון השוויון בין כלל הנושים, שהוא אבן יסוד בדיני חדלות פירעון.
התנאים המצטברים לביטול פעולה – סעיף 220(א)
הסעיף קובע שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט להורות על ביטול הפעולה:
1. פעולה ללא תמורה או בתמורה שאינה הולמת
אין מדובר רק בהעברה "בחינם", אלא גם במצבים בהם ניתנה תמורה סמלית או בלתי סבירה ביחס לשווי הנכס. בפועל, מדובר בבחינה מהותית של כלכליות העסקה ולא בכותרת שניתנה לה.
2. מסגרת הזמן הרלוונטית
הפעולה צריכה להתבצע בתוך תקופה של עד שנתיים לפני הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים. כאשר מדובר בפעולה לטובת "קרוב" – בן משפחה או גורם בעל זיקה אישית הדוקה – התקופה מתארכת לארבע שנים. הארכה זו משקפת את החשד המובנה להעברות נכסים בתוך המעגל הקרוב.
3. חדלות פירעון במועד הפעולה או כתוצאה ממנה
על החייב להיות חדל פירעון בעת ביצוע הפעולה, או שהפעולה עצמה היא שהביאה אותו למצב זה. די בהוכחת אחד משני המצבים.
חזקת חדלות הפירעון – סעיף 220(ב)
המחוקק קבע חזקה ראייתית משמעותית: חייב שביצע פעולה בתקופות האמורה בסעיף (א)(2) , ייחשב כמי שהיה בחדלות פירעון, אלא אם הוכיח אחרת. המשמעות המעשית היא היפוך נטל הראיה, המקל באופן ניכר על הנאמן או הממונה בהליכי חדלות פירעון.
שימושים נפוצים בהוראת החוק
בפרקטיקה, סעיף 220 מופעל תדיר לביטול העברת דירות לבני משפחה, ויתור על זכויות כספיות, העברת מניות או נכסים עסקיים, ומחילת חובות סלקטיבית. מדובר בכלי חשוב בידי נאמנים להשבת נכסים לקופה ולהגדלת שיעור הדיבידנד לנושים.
סיכום
סעיף 220 מהווה מנגנון איזון חיוני בין חופש הפעולה של החייב לבין ההגנה על אינטרס הנושים. יישומו מחייב ניתוח מדויק של נסיבות העסקה, מועדה, והמצב הכלכלי של החייב – ומכאן חשיבותו הרבה בליווי משפטי מקצועי בהליכי חדלות פירעון.