כאשר מוגשת בקשה להבאת הסדר חוב לאישור בעלי העניין, בית המשפט אינו משמש כחותמת גומי, אלא כגורם מסנן ומפקח המאזן בין אינטרס השיקום לבין ההגנה על הנושים וחברי התאגיד.
החובה להביא את ההסדר לאישור – ומה חריג לה
סעיף 322(א) לחוק קובע כי משהוגשה בקשה לפי סעיף 321, יורה בית המשפט על הבאת הסדר החוב לאישור הנושים. כלומר, ברירת המחדל היא קיום הצבעה של בעלי העניין.
עם זאת, סעיף 322(ג) יוצר בלם מהותי: אם מצא בית המשפט כי עצם הבאת ההסדר לאישור תפגע בהליך חדלות הפירעון, רשאי הוא שלא להורות על קיום ההצבעה. הוראה זו משמשת ככלי למניעת שימוש לרעה בהליך, סחבת או פגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים.
מתי נדרשת גם הצבעת חברי התאגיד?
סעיף 322(ב) מוסיף נדבך חשוב: כאשר מדובר בתאגיד אשר סך נכסיו עולה על סך חובותיו, וההסדר מציע לכל נושה תמורה מלאה, יש להביא את ההצעה גם לאישור חברי התאגיד (בעלי המניות). ההיגיון ברור – כאשר אין "חדלות פירעון מאזנית", נפגעים פוטנציאליים הם בעלי הזכויות ההוניות בתאגיד.
אסיפות סוג – חלוקה לקבוצות נושים
סעיף 323 מעגן את מנגנון אסיפות הסוג. ההצבעה על הסדר חוב אינה מתבצעת כמקשה אחת, אלא בנפרד לכל "סוג" של נושים או חברי תאגיד, כהגדרתו בסעיף 84(א) לחוק. המשמעות המעשית היא הפרדה בין נושים מובטחים, נושים בדין קדימה ונושים רגילים – כדי להבטיח הגינות מהותית.
בית המשפט הוא שמכריע בזכות ההצבעה ובכוח ההצבעה של כל נושה, לפי שיעור החוב או הזכויות (סעיף 323(ב)). לעיתים ההכרעה תבוצע באמצעות מנהל הסדר שמונה לפי סעיף 326. חשוב להדגיש כי קביעה זו תקפה לצורך ההצבעה בלבד ואינה מהווה הכרעה סופית בתביעת החוב.
סעיף 323(ג) מחיל, בשינויים המחויבים, את הוראות סעיף 84(ג)–(ה) בדבר אופן קבלת ההחלטות באסיפות סוג, ובכלל זה דרישות רוב מיוחדות.
שימושים בהוראות אלו
בפועל, מנגנון זה משמש בעיקר:
* בהסדרי חוב יזומים של תאגידים המבקשים למנוע פתיחת הליכי חדלות פירעון מלאים;
* בהסדרים מורכבים הכוללים שינוי מבנה הון, פריסת חוב או תספורת;
* במצבים בהם קיימת מחלוקת על סיווג נושים והשפעתו על הרוב הנדרש.
השליטה במבנה אסיפות הסוג ובכוח ההצבעה היא כלי אסטרטגי מרכזי בגיבוש ובהעברת הסדר חוב.