סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מעגן את ההסדר המשפטי הנוגע למימוש דירת מגורים של חייב יחיד במסגרת נכסי קופת הנשייה. נקודת המוצא היא כי גם כאשר דירת המגורים כלולה בנכסי הקופה, אין לממשה אלא באישור מפורש של בית המשפט ולאחר הפעלת שיקול דעת מהותי וזהיר.
תנאים מוקדמים למכירת דירת המגורים
המחוקק קבע מנגנון דו־שלבי:
ראשית, קיום דיון ייעודי שבו ניתנת לחייב ולנושים זכות טיעון מלאה. דרישה זו מבטיחה הליך הוגן ושקיפות.
שנית, אישור מהותי של בית המשפט, אשר מותנה בהתקיימות שלושה תנאים מצטברים:
מאזן תועלת–נזק: התועלת הכלכלית לנושים חייבת לגבור על הפגיעה הצפויה בחייב ובבני משפחתו, תוך התחשבות בגיל, מצב בריאותי ונסיבות אישיות.
היעדר חלופה פחות פוגענית: נדרש כי לא קיימת אפשרות סבירה לפרוע את החוב בדרך אחרת שפגיעתה בחייב פחותה.
הבטחת קורת גג חלופית: יש להבטיח לחייב ולמשפחתו מקום מגורים סביר באזור מגוריהם, או סידור חלופי בהתאם להוראות החוק.
הסידור החלופי – ניתוח סעיפי המשנה
החוק מבדיל בין חייב בעל פוטנציאל השתכרות עתידי לבין חייב חסר יכולת כזו:
לחייב בעל יכולת כלכלית עתידית – סידור חלופי לתקופה של ארבע שנים, עם אפשרות לסטייה בהתאם לשיקולים מהותיים.
לחייב ללא יכולת כלכלית עתידית – תקופה גמישה, ואף אפשרות לסידור חלופי לכל ימי חייו.
בקביעת התקופה נשקלים שיקולים כגון גיל החייב, קרבה לגיל פרישה, מצב בריאותי, ועמידה בתנאים להארכת תקופת התשלומים.
חריגים והסדרים משלימים
הוראות סעיף 229 גוברות על חוק הגנת הדייר, אך אינן חלות על מימוש משכנתה או משכון. במקרים אלו יחולו דיני הנושה המובטח והוראות חוק ההוצאה לפועל לעניין סידור חלופי.
שימושים נפוצים בפרקטיקה
בפועל, סעיף זה משמש כלי מרכזי לאיזון בין אינטרס השיקום של החייב לבין אינטרס הגבייה של הנושים. בתי המשפט עושים בו שימוש זהיר, במיוחד כאשר מדובר במשפחות, חייבים מבוגרים או מצבים רפואיים מורכבים שחיים בדירה המשמשת להם קורת גג.