סעיף 29 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, עוסק במשמעותה המעשית של הקפאת הליכים נגד תאגיד ממועד מתן צו לפתיחת הליכים. מדובר באחד הכלים המרכזיים בדיני חדלות פירעון תאגידית, אשר נועד ליצור “תקופת רגיעה” משפטית וכלכלית, לאפשר בחינה מסודרת של מצבו של התאגיד, ולהגן על קופת הנשייה מפני פגיעה נקודתית של נושים בודדים.
הוראת סעיף קטן (1) קובעת איסור גורף על פתיחה או המשך של הליכי גבייה בגין חובות עבר. המחוקק אף מגדיר מתי ייחשב הליך גבייה כהליך שהושלם – הבחנה חשובה במיוחד במימוש נכסים ובעיקולי חוב. הגדרה זו מונעת מחלוקות ומבהירה כי כל עוד לא הושלמה התמורה או לא שולם החוב בפועל, ההליך “נעצר” עם מתן הצו.
בסעיף קטן (2) מוסדר מעמדם של נושים בעלי בטוחות. גם מימוש שעבוד קבוע, גיבוש שעבוד צף, זכות עיכבון או שיור בעלות – כפופים למגבלות הקבועות בפרק ו’ לחוק. בכך מבקש החוק לאזן בין זכויות הקניין של נושים מובטחים לבין האינטרס הקולקטיבי של כלל הנושים, גם כאשר הליכי המימוש החלו טרם הצו.
סעיף קטן (3) אוסר על יצירת שעבודים חדשים להבטחת חובות עבר, או על פעולות שמקנות לשעבוד תוקף כלפי צדדים שלישיים. תכלית ההוראה היא למנוע “מרוץ לשעבודים” ופגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים.
סעיף קטן (4) מבטל עיקולים שהוטלו לפני הצו, למעט חריג מצומצם הנוגע לעיקולים שדינם כדין משכון לפי פקודת המסים (גבייה). בכך מתחזקת ההגנה על קופת הנשייה ומונעת העדפת נושים באמצעות עיקול.
בסעיף קטן (5) נקבע עיקרון עיכוב ההליכים המשפטיים. פתיחה או המשך של הליך משפטי נגד התאגיד מחייבים אישור בית המשפט, שיינתן רק מטעמים מיוחדים הנוגעים לאופי ההליך או ליעילות ניהולו. בפועל, מדובר במנגנון סינון שמבטיח ריכוז ההליכים במסגרת חדלות הפירעון.
לבסוף, סעיף קטן (6) קובע כי ממועד הצו לא ייצברו תוספות פיגורים או תשלומים עונשיים בגין חובות עבר. הוראה זו מונעת “ניפוח” חובות ומקדמת חלוקה הוגנת בין הנושים.
הקפאת ההליכים היא אבן יסוד בהליכי חדלות פירעון תאגידיים, המשמשת כלי מרכזי לייצוב המצב, לשמירה על ערך הנכסים ולניהול יעיל והוגן של ההליך.