כאשר חוזה שכירות שנכרת טרם מתן צו לפתיחת הליכים מבוטל במהלך הליכי חדלות פירעון, ברירת המחדל היא שסכומים שנצברו מכוחו לאחר הצו ועד לביטול יסווגו כחוב עבר. סטייה מברירת מחדל זו והכרה בהם כהוצאות הליך תיעשה במשורה ובזהירות, רק בהתקיים נסיבות חריגות המצדיקות פגיעה בעקרון השוויון בין הנושים.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
הנאמן לחברת סטודיו פשה טרנדים בע״מ עתר לביטול הסכם שכירות שנחתם שנים קודם לכן עם קניון העיר תל-אביב, לאחר שמכירת פעילות החברה לרוכשת לא כללה את החנות נשוא ההסכם. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת בדבר הצורך בביטול ההסכם, אך המחלוקת נסבה על סיווג החיובים הכספיים: האם דינם כהוצאות הליך או כחוב עבר.
בית המשפט בחן את סעיף 73 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי וקבע כי משהחוזה בוטל, חלה ברירת המחדל של סיווג החיובים כחוב עבר. נקבע כי העובדה שקופת הנשייה כבר נשאה בחיובים עד למועד מסוים כהוצאות הליך, בשל עיכוב בפניית הנאמן, אינה מצדיקה הרחבה נוספת של מעמד מועדף זה. הודגש כי הכרה בהוצאות הליך “משדרגת” נושה על חשבון יתר הנושים, ולכן מחייבת ריסון שיפוטי. בהתאם לכך נפסק כי החיובים החל ממועד מסוים לאחר הפנייה לבית המשפט יסווגו כחוב עבר, ויידונו במסגרת תביעת חוב רגילה.