חובות כלליים הם קבוצת החובות הרחבה והנפוצה ביותר בהליכי חדלות פירעון, והם נפרעים רק לאחר סילוק חובות מובטחים וחובות בדין קדימה, אך לפני חובות דחויים – תוך הגבלה ברורה של רכיבי הריבית וההצמדה הכלולים בהם.
ההגדרה המשפטית של חובות כלליים
סעיף 235(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מגדיר חובות כלליים כ"חובות שאינם חובות מובטחים, חובות בדין קדימה או חובות דחויים". מדובר, למעשה, בקטגוריית ברירת המחדל של הנשייה: כל חוב שאינו נכנס לאחת הקטגוריות המועדפות או המוחרגות – יסווג כחוב כללי.
בפרקטיקה, קבוצה זו כוללת חובות לספקים, הלוואות פרטיות, יתרות חובה לבנקים שאינן מובטחות בשעבוד ספציפי, פסקי דין כספיים רגילים ועוד.
רכיבי החוב הכללי – הצמדה וריבית
סעיף 235(ב) קובע הסדר מאוזן ביחס לרכיבי החוב הכללי:
נכללים בחוב הכללי הפרשי הצמדה שנוספו לפי דין או הסכם – עד למועד הפירעון בפועל.
נכללת ריבית בסיסית שנוספה לפי דין או הסכם – אך רק עד מועד מתן הצו לפתיחת הליכים.
כאשר לא נקבעו הצמדה או ריבית בהסכם או בדין, יחולו הצמדה וריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
המשמעות המעשית היא עצירת צבירת הריבית האינדיוידואלית בגין החוב מרגע פתיחת ההליך, באופן שמגן על עקרון השוויון בין הנושים ומונע יתרון לנושה שזכה לריבית גבוהה במיוחד.
החרגה ברורה – תוספת פיגורים
סעיף 235(ג) מחריג במפורש תוספות פיגורים מהחובות הכלליים. זהו סעיף בעל חשיבות יישומית גבוהה, בעיקר ביחס לחובות חוזיים ובנקאיים, שבהם רכיב הפיגורים עשוי להיות משמעותי. המחוקק בחר להוציא רכיב זה לחלוטין מרכיב החוב הכללי, מתוך תפיסה כי אין הצדקה להעדפת נושה בשל סנקציה חוזית.
סיכום יישומי
חובות כלליים הם לב ההליך הכלכלי בחדלות פירעון. סיווג נכון של החוב, זיהוי רכיבי ההצמדה והריבית המותרים, והבנת ההחרגה של פיגורים – הם תנאי יסוד לניהול נכון של תביעות חוב ולהכרעה הוגנת בחלוקת קופת הנשייה.