סעיף 2 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, קובע את ההגדרה היסודית למונח "חדלות פירעון" ומהווה אבן יסוד להבנת תחולת החוק והפעלת מנגנוניו. בהתאם להוראה זו, חדלות פירעון היא מצב כלכלי שבו חייב אינו יכול לשלם את חובותיו במועדם, בין אם מועד פירעונם הגיע ובין אם טרם הגיע, או מצב שבו התחייבויות החייב – לרבות התחייבויות עתידיות ומותנות – עולות על שווי נכסיו.
הסעיף מגלם שני מבחנים משפטיים חלופיים, אשר די בהתקיימות אחד מהם כדי לקבוע כי החייב מצוי בחדלות פירעון. המבחן הראשון הוא מבחן תזרימי (יכולת פירעון), הבוחן האם החייב מסוגל לעמוד בתשלומי חובותיו במועדם. מבחן זה מתמקד בנזילות, בתזרים המזומנים וביכולת המעשית לשלם חובות, גם כאשר קיימים נכסים על הנייר.
המבחן השני הוא מבחן מאזני, שלפיו נבחן היחס בין שווי כלל נכסי החייב לבין סך התחייבויותיו, לרבות התחייבויות עתידיות ומותנות. כאשר סך ההתחייבויות עולה על שווי הנכסים, מתקיים מצב של חדלות פירעון מאזנית, גם אם החייב ממשיך לעמוד זמנית בתשלומים שוטפים. מבחן זה נפוץ יותר בבחינת מצבן של חברות ותאגידים, אך עשוי להיות רלוונטי גם ליחידים בעלי התחייבויות משמעותיות עתידיות.
חשיבות הכללת התחייבויות עתידיות ומותנות בהגדרה אינה מקרית. בכך מבקש המחוקק למנוע מצב של דחיית הקץ והעמקת הגירעון, ולאפשר התערבות מוקדמת שתשרת הן את שיקום החייב והן את אינטרס הנושים. קביעה מוקדמת בזמן של חדלות פירעון לחייב עשויה להצדיק פתיחת הליך חדלות פירעון, מתן צו לפתיחת הליכים, עיכוב הליכי גבייה, ובחינת אפשרות לגיבוש תכנית לשיקום כלכלי לחייב.
חשוב בהקשר זה להבין שבקשת חייב שאינו מצוי באחד מן המצבים הנ"ל לחדלות פירעון עלולה להידחות בשלב מוקדם של ההליך מהטעם שהחייב אינו מצוי בחדלות פירעון ויכול ( ואף צריך) לפרוע את חובותיו.