קביעת תשלום חודשי בעת פתיחת הליך חדלות פירעון מהווה שלב קריטי עבור כל חייב ולעתים גובה התשלום החודשי שישליך על גורל ההליך.
התשלום החודשי משפיע באופן ישיר על יכולתו של היחיד לשרוד בתקופת ההליך, לעמוד בדרישות שבדין ולצעוד לעבר שיקום כלכלי אמיתי.
במשך שנים הושת התשלום החודשי בחדלות פירעון על פי נוהל של הממונה. הממונה נטה להתבסס על שכר מינימום כנקודת ייחוס לצורך קביעת התשלום . לעתם גם כאשר הכנסת החייב בפועל הייתה נמוכה בהרבה.
פסק הדין החדש של בית המשפט העליון במסגרת רע"א 58589-04-25 סוהייר זחאלקה נ' הממונה והנאמן, חולל טלטלה באשר לדרך קביעת התשלום החודש.
נקבע כי על אף סמכותו הרחבה של הממונה, אין הצדקה להעמיד תשלום חודשי בחדלות פירעון על בסיס שכר מינימום שאינו משקף את יכולתו הממשית של החייב.
המצב שקדם לפסק הדין: פרקטיקה של התבססות על שכר מינימום
טרם פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון, ניכר היה כי בעת קביעת התשלום החודשי בחדלות פירעון ננקטה לעיתים פרקטיקה שלפיה הממונה העריך את יכולת ההשתכרות של החייב על בסיס שכר מינימום ולעתים גם כאשר ההכנסה בפועל הייתה נמוכה משמעותית משכר המינימום.
גישה זו הוסברה בכך שהממונה מחויב לבחון את תום ליבו של החייב, לרבות שאלת מיצוי פוטנציאל ההשתכרות שלו. כך, גם חייב שהציג נתונים בדבר השתכרות מצומצמת, נדרש לעיתים לעמוד בתשלום חודשי גבוה אשר לעיתים לא השתלב עם מציאות חייו הכלכלית.
פרקטיקה זו יצרה מספר קשיים מהותיים:
פער בין נתוני אמת לבין נתוני חישוב
החייב נדרש לשלם סכומים המבוססים על רמת שכר שאינה קיימת אצלו בפועל.
הכבדה על יכולת השיקום
תשלום חודשי בחדלות פירעון שאינו מותאם ליכולת האמיתית של החייב פוגע במטרה מרכזית של ההליך והיא לאפשר לחייב שיקום יציב ומבוסס.
חייב שאינו מסוגל לעמוד בתשלום החודשי מפאת הכנסה נמוך יצבור פיגור בתשלומים המהווה מחדל המצדיק את ביטול ההליך.
חשש לפגיעה בשוויון
חיוב אחיד על בסיס שכר מינימום אינו לוקח בחשבון שונות אישית, בריאותית, מקצועית וגיאוגרפית.
חזקה מוטעת של יכולת השתכרות ברמת שכר מינימום
נוצרה חזקה מנהלית לפיה כל אדם יכול להשתכר לפחות שכר מינימום ,חזקה שלא נקבעה בחוק ולא תמיד מעוגנת במציאות של החייב.
השינוי בעקבות פסק הדין
פסק הדין הנוכחי מציב לראשונה גבול ברור והוא כי בתקופת הביניים, כאשר ניתן צו פתיחת ההליכים אין לבצע הערכת כושר השתכרות ואין להתבסס אפריורית על שכר מינימום כבסיס לחישוב צו התשלומים.
בית המשפט העליון קבע שלוש קביעות מרחיקות לכת:
1. קביעת תשלום חודשי בחדלות פירעון חייבת להתבסס על ההכנסה בפועל של החייב
נקבע כי סעיף 156 לחוק חדלות פירעון מתייחס להכנסה ממשית של החייב לא להכנסה משוערת, פוטנציאלית או רעיונית. השלב שבו נבחן כושר ההשתכרות הוא רק שלב צו השיקום הכלכלי ולא בעת מתן צו פתיחת ההליכים.
2. ניתן לבצע תקיפה עקיפה של נוהל הממונה בבית משפט לחדלות פירעון
על אף שמדובר בהחלטה מנהלית, נקבע כי כאשר תוכן הנוהל משפיע באופן אינהרנטי על מקרה פרטני, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון את יישומו ואף לסטות ממנו לצורך עשיית צדק באותו תיק.
מדובר במהלך משמעותי, שכן עד כה נוצרה פרקטיקה שלפיה בתי המשפט היססו מלהתערב במדיניות הממונה.
3. אין הצדקה להסתמכות על שכר מינימום כבסיס לחישוב צו התשלומים
נקבע שאין כל "חזקה שבעובדה" לפיה אדם יכול להשתכר שכר מינימום, ואין להתייחס לאמת מידה אובייקטיבית זו כבסיס לקביעת תשלום חודשי בחדלות פירעון. הגישה בהקשר זה צריכה להיות אינדיבידואלית, פרסונלית ומושתתת על נתונים פרטניים של כל חייב.
העליון הדגיש כי יישום עיוור של שכר מינימום עלול להוביל לדחיית בקשות לפתיחת הליכים, לפגוע בתום ליבו של החייב באופן מלאכותי, לחסום פתחי שיקום בפני אוכלוסיות חלשות, ולחטוא לתכליתו השיקומית של החוק.
השינוי שנוצר בעקבות פסק הדין
מהפסיקה עולה כי תחום חדלות הפירעון עובר שינוי במספר מימדים:
1. חובת שקיפות בין החייב לממונה-
ההליך מחייב את החייב לדיווח אמיתי, מלא ומגובה מסמכים. הסתרת מידע עלולה להיחשב חוסר תום לב המצדיק קביעת תשלום חודשי שאינו מבוסס על ההכנסה בפועל בלבד. העליון אימץ גישה שמבתבטאת בהעברת מרכז הכובד מנתונים תיאורטיים לנתוני אמת.
2. ביקורת שיפוטית אודות נוהלי הממונה בבית המשפט לחדלות פירעון
אם בעבר נוצרה תחושה כי סמכות הממונה כמעט אבסולוטית, נקבע כעת באופן מפורש כי בית המשפט רשאי לבקר את יישום הנוהל ולבחון האם נקבע תשלום חודשי הולם.
מאחר שכעת ניתן לתקוף את הנוהל ואת יישומו, רמת המקצועיות המשפטית הנדרשת בטיפול בתיקי חדלות פירעון עולה משמעותית.
היכן פסק הדין תורם והיכן נותרות שאלות פתוחות
מבחינה משפטית, נראה כי פסק הדין תואם את תכליתו השיקומית של חוק חדלות פירעון. יחד עם זאת, נותרו קשיים משפטיים ביישום הקביעות המשפטיות שבפסק הדין.
לא הובהר דיו באילו מקרים ייחשב חייב כמי שאינו נוהג בתום לב באשר להשתכרותו. פסק הדין הותיר מרחב שיקול דעת לממונה, שעשוי להשליך על גובה התשלום החודשי וליצור שוב חוסר אחידות.
השלכות פרקטיות על חייבים: מה חשוב לדעת עכשיו
לאחר פסק הדין ניתן לומר בבירור כי בתקופת הביניים התשלום החודשי בחדלות פירעון חייב להיות מותאם למציאות הכספית של החייב ולהיות מבוסס על הכנסותיו.
עוד ניתן לומר בבירור כי ניתן לתקוף את נוהל הממונה במקרים המתאימים .
בנוסף , יש חשיבות מכרעת להצהרה מלאה ולדיווח כלכלי מדויק. הימנעות מכך עשויה להיחשב חוסר תום לב ולהצדיק סטיה מרמת השכר הקיימת.
לסיכום
פסק הדין החדש מסמן תפנית משמעותית בתחום חדלות הפירעון, ובעיקר ביחס לדרך שבה נקבע התשלום החודשי בחדלות פירעון בתקופת הביניים.
העליון מתחם את סמכותו של הממונה מחזק את עיקרון ההסתמכות על נתוני אמת, ומבהיר כי אין מקום להניח כי כל חייב יכול להשתכר שכר מינימום.
נראה כי התמונה החדשה מחייבת את החייבים ואת עורכי הדין להקפיד על הצגת נתונים מלאים ומדויקים, ועל הגשת בקשות וערעורים מבוססים בכל מקרה שבו צו התשלומים אינו תואם את יכולת החייב בפועל ובהתחשב במידע שמסר החייב לממונה.