הסעיף הראשון בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע״ח–2018 עוסק במטרות החוק. תכלית החוק היא להסדיר את פירעון חובותיו של חייב , יחיד או תאגיד , המצוי, או העלול להימצא, במצב של חדלות פירעון, וזאת באמצעות שלוש מטרות מצטברות ומשלימות.
שיקום כלכלי של החייב
היעד הראשון והמרכזי הוא הבאת החייב, ככל האפשר, לשיקום כלכלי. בהקשר של חייב שהוא יחיד, מדובר בשינוי תפיסתי מהותי לעומת דיני פשיטת הרגל הישנים: הדגש אינו עוד גבייתי אלא גם שיקומי. תכלית זו באה לידי ביטוי בקביעת תוכניות פירעון ריאליות לחייבים שהסתבכו בחוקות , בהגנה על מינימום קיומי לחייב שהוא יחיד , במנגנון ההפטר המובנה כחלק מהתהליך ובשילוב כלים המעודדים חזרה להתנהלות כלכלית תקינה. ביחס לתאגידים, השיקום מתבטא בהעדפת הסדרי חוב והבראה על פני פירוק, מקום שבו קיימת היתכנות כלכלית.
השאת שיעור החוב שייפרע לנושים
המטרה השנייה מאזנת את אינטרס החייב לשיקום כלכלי לבין הגנה על אינטרס הנושים. החוק מבקש למקסם את שיעור החוב שייפרע, באמצעות צווי תשלומים , מימוש נכסים או גיבוש הסדרי חוב יעילים.יישום תכלית זו מבוססת בדיקות כושר ההשתכרות של היחיד , בירור כלכלי, ביטול הענקות פסולות והעדפת נושים, כשהעיקרון המנחה הוא שמירה על חלוקה שוויונית בין כלל הנושים בהתאם לכללים שנקבעו בחוק.
(3) שילוב מחדש של החייב במרקם החיים הכלכליים
המטרה השלישית ייחודית בעיקר לחייבים יחידים, ומרחיבה את רעיון השיקום מעבר להיבט הפיננסי הצר. המחוקק ביקש למנוע הדרה כלכלית ארוכת טווח, ולאפשר לחייב לפתוח “דף חדש” לאחר סיום ההליך, להשתלב בשוק העבודה, לנהל חשבון בנק ולפעול כשחקן כלכלי יצרני. תכלית זו משפיעה על פרשנות הוראות בחוק, ובפרט על אופן הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט והממונה.
סיכום
שלוש תכליות סעיף המטרה אינן עומדות כל אחת בפני עצמה, אלא יוצרות מסגרת נורמטיבית מאוזנת: שיקום החייב מחד גיסא, ומיצוי זכויות הנושים מאידך גיסא, תוך ראייה חברתית רחבה של שילוב כלכלי מחדש. סעיף זה מהווה כלי פרשני מרכזי בהליכי חדלות פירעון, ומשמש עוגן להכרעות שיפוטיות וליישום מעשי של החוק.