נקבע כי שיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל רחב ביותר, וכי ערכאת הערעור תתערב בהחלטותיו רק במקרים חריגים. במקרה זה לא נמצאה עילה להתערב בהחלטה שלא להתיר לחייב לנהל תביעה חיצונית נגד אחיו, וזאת בשל התנהלותו החסרה תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, בשים לב לעמדות הנאמנים והאיזון בין התועלת הפוטנציאלית לקופת הכינוס לבין הסיכונים והפגיעה בנושים.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
המערער מצוי בהליכי פשיטת רגל משנת 2008. הוא ביקש היתר להגיש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה נגד אחיו כדי שיוצהר כי הוא בעל הזכויות בבית הרשום על שם האח. לטענתו, מדובר בנכס שהוסכם שיעבור אליו לאחר פטירת הוריהם, אך בשל הליכי גירושין הסתלק מהירושה והאח שימש עבורו כנאמן בעל-פה.
הנאמנת התנגדה לבקשה, תוך הדגשת הסתרה רבת שנים, שינויי גרסאות והתיישנות. מנגד, הנאמן והכנ"ר סברו כי ייתכן יתרון לקופת הכינוס אם יוכרו זכויות המערער.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט ובפגיעה פוטנציאלית בנושים. בית המשפט העליון אימץ מסקנה זו וקבע כי לא מתקיימת עילה להתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט של פשיטת רגל, גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת.
פסק הדין מדגיש את הכלל שלפיו נכסי החייב וזכויות תביעה מוקנים לנאמן (סעיפים 42, 85(2), 113 ו–125(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל), ואת ההלכה שלפיה היתר לחייב לניהול הליך חיצוני יינתן רק כאשר התועלת עולה על הסיכון ( רע"א 8399/19 חטיב נ' פריד). במקרה זה נקבע כי התנאים אינם מתקיימים.