בקשה להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ של יחיד המצוי בהליך חדלות פירעון תיבחן במשורה, בהתאם להלכת טאהא ולנהלי הממונה, תוך איזון בין זכות החייב לחופש תנועה לבין זכותם הקניינית של הנושים. בהיעדר נימוק מהותי, עמידה דווקנית בתנאי ההליך והצעת בטוחות כנדרש , אין עילה להתערבות בהחלטת הממונה.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
היחיד מצוי בהליכי חדלות פירעון מאז 2021, ובמסגרת צו שיקום שניתן בשנת 2024 חויב להוסיף לקופת הנשייה סך של 450,000 ₪ בפריסה ארוכה.
בדצמבר 2025 ביקש היחיד להסיר את צו עיכוב היציאה מהארץ לצורך נסיעה לדובאי, לאחר ששתי בקשות דומות נדחו בעבר.
הממונה דחה את הבקשה, בין היתר בשל הגשתה באיחור, היעדר פירוט ממשי של מטרת הנסיעה, אי צירוף אסמכתאות לעלויות, אי־הצעת ערבות בנקאית אוטונומית כנדרש בנוהל, אי־עמידה רציפה בתשלומים ואי־שיתוף פעולה מלא עם הנאמן, לרבות אי־העברת דוחות ומסמכים מהותיים.
בערעור טען היחיד כי יש להסתפק בערבות צד ג' באמצעות שיקים וכתבי התחייבות של ערבים, וכי מדובר בנסיעה משפחתית הממומנת על ידי בני משפחה. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי הלכת טאהא עודנה מחייבת גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, וכי לא הוצג טעם חריג המצדיק פגיעה בזכויות הנושים. עוד נקבע כי אי־עמידה בדרישות נוהל הממונה לעניין מועד ההגשה והבטוחות, והיעדר הוכחת יכולת מימון מצד צדדים שלישיים, שוללים התערבות בשיקול דעת הממונה.
הערעור נדחה, והעירבון חולק בין קופת הנשייה לבין הנאמן כהוצאות.