סעיף 120 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מסדיר מנגנון נקודתי אך בעל חשיבות מעשית רבה: עיכוב זמני של הליך שיפוטי תלוי ועומד, מקום שבו הוגשה בקשה למתן צו לפתיחת הליכים נגד יחיד. מטרת ההסדר היא למנוע התנגשות בין הליך חדלות הפירעון לבין הליכים אזרחיים מקבילים, ולהבטיח ניהול מרוכז, יעיל והוגן של מכלול החובות והזכויות.
המסגרת הדיונית
עם הגשת בקשה לצו לפתיחת הליכים, וכאשר באותה עת מתנהל הליך משפטי נגד היחיד בבית משפט אחר או בבית הדין לעבודה, רשאים הן היחיד והן נושה לפנות לערכאה שבה מתנהל ההליך ולבקש את עיכובו הזמני. העיכוב נועד לחול עד למתן החלטה בבקשה לצו פתיחת הליכים, ואין מדובר בעיכוב אוטומטי אלא בסעד הנתון לשיקול דעת שיפוטי.
שיקולי ההכרעה
המחוקק קבע אמות מידה ברורות להפעלת שיקול הדעת:
מאזן הנזקים – על בית המשפט או בית הדין לעבודה להשוות בין הנזק שייגרם למבקש וליתר בעלי העניין אם הבקשה תידחה, לבין הנזק שייגרם למשיב וליתר המעורבים אם ההליך יעוכב. זהו יישום מובהק של עקרון המידתיות והאיזון בין אינטרסים מתחרים.
תום לב והגינות דיונית – נבחנת השאלה האם הבקשה הוגשה בתום לב, והאם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין. סעיף זה נועד למנוע שימוש לרעה בהליכי חדלות פירעון ככלי טקטי לעיכוב הליכים לגיטימיים.
פגיעה שאינה עולה על הנדרש – גם אם מתקיימת הצדקה עקרונית לעיכוב, על הערכאה לוודא כי הפגיעה בזכויות המשיב מצומצמת למינימום ההכרחי.
חריגים לתחולה
ההסדר אינו חל על הליכים פליליים והליכים מינהליים. בכך מבטא המחוקק העדפה ברורה לאינטרס הציבורי שבהמשך ניהול הליכים אלו, גם במקביל להליכי חדלות פירעון, ומונע עיכובם מטעמים כלכליים גרידא.
משמעות מעשית
בפועל, סעיף 120 משמש כלי חשוב בידי יחידים ונושים כאחד. עבור היחיד, מדובר באמצעי למניעת הכרעות סותרות ולריכוז ההתדיינות בפורום חדלות הפירעון. עבור הנושים, הסעיף מונע העדפה דיונית של נושה מסוים באמצעות המשך ניהול הליך עצמאי. יחד עם זאת, השימוש בסעיף מחייב זהירות, תום לב והצגת תשתית עובדתית ברורה.