סעיף 22 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018, מסדיר מנגנון ייחודי של עיכוב זמני של הליך שיפוטי תלוי ועומד מקום שבו הוגשה בקשה לצו לפתיחת הליכים נגד תאגיד. מדובר בהוראה פרוצדורלית-מהותית בעלת חשיבות רבה, המשמשת כלי מרכזי לאיזון בין אינטרס הנושים לבין אינטרס התאגיד להשתקם.
סעיף 22(א) קובע כי עם הגשת בקשה לצו לפתיחת הליכים, וכאשר במקביל מתנהל הליך שיפוטי נגד התאגיד בבית משפט או בבית הדין לעבודה, רשאים, הן התאגיד והן נושה להגיש בקשה לעיכוב אותו הליך עד להכרעה בבקשה לפתיחת הליכים. תכלית ההוראה היא מניעת “מרוץ לנכסים” והבטחת שוויון יחסי בין נושים, עוד בטרם ניתנה החלטה עקרונית בשאלת פתיחת ההליך הקולקטיבי.
סעיף 22(ב) מסדיר את סמכות השיפוט לדון בבקשה לעיכוב. כאשר ההליך התלוי ועומד מתנהל בערכאה גבוהה – בית המשפט המחוזי, בית הדין הארצי לעבודה או בית המשפט העליון הבקשה תידון באותה ערכאה.
לעומת זאת, כאשר מדובר בהליך המתנהל בבית משפט השלום או בבית הדין האזורי לעבודה, הסמכות נתונה לבית המשפט שבו מתנהלים הליכי חדלות הפירעון. חלוקה זו נועדה לשמור על היררכיה שיפוטית ולמנוע כפל דיונים מיותר.
סעיף 22(ג) מפנה במפורש לשיקולים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק, אותם נדרש בית המשפט לשקול גם בבואו להכריע בבקשה לעיכוב. בין שיקולים אלה: סיכויי השיקום הכלכלי של התאגיד, השפעת העיכוב על הנושים, תום הלב של הצדדים והאינטרס הציבורי. בכך מבטיח המחוקק כי ההחלטה לא תתקבל באופן אוטומטי, אלא לאחר בחינה מהותית ומאוזנת של נסיבות המקרה.
סעיף 22(ד) מחריג במפורש הליכים פליליים והליכים מינהליים מתחולת ההוראה. משמעות הדבר היא כי לא ניתן לעכב הליכים אלה מכוח סעיף 22, וזאת משיקולים של אכיפת הדין והגנה על אינטרסים ציבוריים רחבים, שאינם כפופים לדיני חדלות הפירעון.
בפרקטיקה, סעיף 22 משמש לא אחת תאגידים המבקשים “להקפיא” תביעות אזרחיות ותביעות עבודה תלויות ועומדות, על מנת לאפשר בחינה מסודרת של מצבת החובות והנכסים. מנגד, גם נושים עושים שימוש בהוראה, לעיתים דווקא כדי למנוע המשך ניהול הליך יקר וחסר תוחלת נוכח קריסת התאגיד.
הפעלת הסעיף דורשת שיקול דעת מקצועי וזהיר, תוך הבנה כי מדובר בעיכוב זמני בלבד, שתכליתו לאפשר קבלת החלטה מושכלת בבקשה לפתיחת הליכים, ולא חסימה קבועה של זכויות דיוניות.