חילוט ערבות בנקאית אוטונומית שבוצע בסמוך לפתיחת הליכי חדלות פירעון אינו מהווה, ככלל, "פעולה המקנה עדיפות לנושה" כמשמעותה בסעיף 219(א)(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, מאחר שהתנאי שלפיו החילוט מביא לכך שהנושה ייפרע בחלק גדול יותר מחובו לעומת פירעונו במסגרת ההליך אינו מתקיים. זאת, משום שערבות בנקאית אוטונומית היא התחייבות עצמאית של הבנק (צד שלישי סולבנטי), שאינה תלויה במצבו הכלכלי של החייב.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
המבקשת, אזורים בנין (1965) בע"מ, התקשרה עם חברה קבלנית (ארלנגר בע"מ) בהסכמים לביצוע עבודות בנייה, והועמדו לטובתה ערבויות בנקאיות אוטונומיות. על רקע קשיים כלכליים של החברה והיתכנות לפתיחת הליכי חדלות פירעון, פנתה המבקשת לבנק וחילטה את הערבויות ימים ספורים לפני שניתן צו לפתיחת הליכים.
הנאמנים שמונו בהליך חדלות הפירעון עתרו לביטול החילוט מכוח סעיף 219 לחוק, בטענה שמדובר בהעדפת נושים. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתם והורה על ביטול החילוט.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור. נקבע כי אף שסעיף 219 חל עקרונית גם על פעולות שמקורן בצד שלישי, הרי שבמקרה של ערבות בנקאית אוטונומית אין מתקיים התנאי השלישי לביטול – קבלת יתרון יחסי בפירעון החוב.
חילוט הערבות אינו מקדם את הנושה על פני יתר הנושים, שכן הבנק הוא החייב למוטב, והתחייבותו אינה מושפעת מחדלות פירעון של החייב העיקרי.
עוד הודגש כי פרשנות מרחיבה שתאפשר ביטול גורף של חילוטי ערבויות אוטונומיות תפגע בוודאות וביציבות חיי המסחר. לפיכך בוטלה החלטת המחוזי, ונקבע כי החילוט עומד בעינו, ללא צו להוצאות.