בית המשפט העליון קבע כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בשיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון, אשר הינו בעל המומחיות וההיכרות הישירה עם בעלי הדין והנסיבות. ביהמ"ש הדגיש כי לנאמן בהליך חדלות פירעון יש חזקת אובייקטיביות ותפקידו כפול – למקסם את הנשייה ולסייע לבית המשפט באיזון בין הצורך לשקם את החייב לבין השאת שיעור הפירעון לנושים.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
המבקש, נושה מהותי בתיק פשיטת רגל של החייב, ביקש לבטל צו הפטר שניתן לחייב בטענה שההסדר אושר מבלי שניתנה לו זכות תגובה, וכי הנאמנת התרשלה ולא חקרה דיו את מצבו של החייב ואת נכסיו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לאחר שקבע כי הנאמנת פעלה כשורה, כי המבקש הגיש את בקשתו באיחור ניכר, וכי לא הוצגו ראיות חדשות המצדיקות פתיחה מחדש של ההליך.
בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, תוך קביעה כי ההליך מוצה במלואו. נקבע כי ביהמ"ש המחוזי שקל את כלל השיקולים הצריכים, ערך איזון ראוי בין אינטרס הנושים לאינטרס השיקום של החייב, וכי גם הנאמנת והכנ"ר – גורמים אובייקטיביים – תמכו במתן ההפטר.
לפיכך, הודגש כי יש לייחס משקל לסופיות ההליך ולמומחיות בית המשפט של חדלות פירעון, ונקבע שאין עילה להתערבות. הבקשה נדחתה, ללא צו להוצאות.