נדחה ערעור של נושה על החלטת בית משפט השלום, שאישר לחייבת הפטר לאלתר. נקבע כי נטל הראיה הראשוני להוכיח העדר פוטנציאל השתכרות מוטל על החייבת, אך לאחר שנבדקה טענת הנושה התרשם בית המשפט מאותות האמת בעדות החייבת ומהראיות שהוצגו. לפיכך נקבע כי התשתית הראייתית הייתה מספקת ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות
המערערת, תמר בן חיים, שנכנסה בנעליה של הנושה המקורית, ערערה על החלטת בית משפט השלום בתיק חדל"פ (ת"א) 58238-02-21, אשר העניק לחייבת הפטר לאלתר. החייבת הוכרה כבעלת נכות תפקודית מלאה (100%) ונקבע כי הכנסותיה ממכירת בגדים משומשים הן מזעריות. הנאמנת והממונה תמכו במתן ההפטר.
בערעור נטען כי לחייבת פוטנציאל השתכרות בלתי מדווח וכי הסתירה הכנסות. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו בקובעו כי הערכאה הדיונית היא בעלת יתרון בהתרשמות בלתי אמצעית מהעדויות, ולא התקיימו חריגים המצדיקים התערבות.
בנוסף נקבע כי בית המשפט קמא איזן בין אינטרס הנושים לבין מצבה הרפואי של החייבת, והוסיף תניית "אי התעשרות" לשלוש שנים בהתאם לסעיף 183 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018.
הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות בסך 8,000 ₪.