אישור הסדר חוב אינו מסתכם בהצבעת הנושים בלבד; הוא כפוף לבחינה שיפוטית מהותית, ובמקרה של יחיד – לסטנדרט השוואתי מחמיר ביחס לחלופת צו לשיקום כלכלי.
המסגרת הכללית
סעיף 324(א) לחוק קובע כי על אישור הסדר חוב יחולו הוראות סעיפים 85–88, בשינויים המחויבים. משמעות הדבר היא כי ההסדר נבחן הן ברמת הרוב הדרוש באסיפות הסוג והן ברמת הביקורת השיפוטית, לרבות שאלות של תום לב, הוגנות, שוויון בין נושים והבטחת תמורה ראויה.
בית המשפט אינו כבול לעמדת הרוב בלבד; תפקידו לוודא כי ההסדר אינו פוגע פגיעה בלתי הוגנת בקבוצת נושים מסוימת וכי מתקיימים התנאים לאישורו גם במישור המהותי.
הסדר חוב ליחיד – מבחן ההשוואה לחלופת שיקום כלכלי
כאשר מדובר ביחיד, סעיף 324(ב)(1) מחיל מבחן מהותי ייחודי: התמורה המוצעת לנושה תיבחן ביחס לתמורה שהיה מקבל אילו ניתן לגבי היחיד צו לשיקום כלכלי.
מדובר למעשה במנגנון "רצפת מינימום" – אין לאשר הסדר חוב אם הוא מציב את הנושים במצב נחות מזה שהיה מתקבל בהליך חדלות פירעון מלא. הוראה זו משמשת כלי מרכזי בהתנגדויות להסדרים "מקלים מדי" ומחייבת ניתוח כלכלי השוואתי.
הכשרה להתנהלות כלכלית כתנאי לאישור
סעיף 324(ב)(2) מקנה לבית המשפט סמכות להתנות את אישור ההסדר בכך שהיחיד יעבור הכשרה להתנהלות כלכלית נכונה. הסמכות תופעל כאשר הנסיבות שהובילו למשבר מצביעות על צורך בשיקום התנהגותי־כלכלי.
זהו ביטוי מובהק לתפיסת החוק את חדלות הפירעון ככלי שיקומי, ולא רק כהליך חלוקתי. ההכשרה תבוצע לפי כללים שיקבע השר באישור ועדת החוקה.
הגבלת טענות ל"הבטחת תמורה"
סעיף 324(ב)(3) קובע כי נכסים שאינם חלק מקופת הנשייה (לפי סעיף 217) וכן זכויות המוגנות כהגנת בית מגורים (סעיף 229) – לא ייחשבו כהבטחת תמורה לחייב לעניין סעיף 87(2).
כלומר, אין לאפשר מצב שבו החייב "מתהדר" בהותרת נכסים מוגנים אצלו כאילו מדובר בתרומה מצדו להסדר. ההגנות הסטטוטוריות אינן חלק ממשא ומתן על תמורה.
חובות שלא ניתן לפטור מהם וסייגים מבניים
סעיף 325 מגביל את היקף הפטור האפשרי: לא ניתן לפטור חייב מחובות המנויים בסעיפים 89(ב) ו-175 (כגון חובות בעלי אופי ציבורי או חובות שמחוקק ביקש להחריג).
בנוסף, אין לכלול בהסדר תנאי שלפיו הוא יאושר כתוכנית או כצו לשיקום כלכלי במסגרת הליכי חדלות פירעון. הסדר חוב והליך שיקום כלכלי הם מסלולים נפרדים, ואין לעקוף את דרישות החוק באמצעות "מיזוג מלאכותי" ביניהם.