סעיף 219 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מעגן את סמכות בית המשפט לבטל פעולות שביצע חייב ערב פתיחת הליכי חדלות פירעון, כאשר פעולות אלו העניקו עדיפות בלתי הוגנת לנושה מסוים על פני יתר הנושים. תכלית ההסדר היא שמירה על עקרון השוויון בין הנושים והגנה על קופת הנשייה מפני ריקון סלקטיבי בתקופה הרגישה שקדמה לפתיחת ההליכים.
מהי פעולה המקנה עדיפות לנושה
החוק מגדיר כ“פעולה המקנה עדיפות לנושה” כל פעולה שהביאה לפירעון חוב או לקידום נושה בסדר הפירעון, לרבות במסגרת הליך גבייה, העברת בעלות בנכס או יצירת שעבוד. ביטול פעולה כאמור אפשרי בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:
עיתוי הפעולה – הפעולה בוצעה בתוך שלושה חודשים לפני הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, וביחס לנושה שהוא “קרוב” של החייב – בתוך שנה.
מצב החייב – במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון. לעניין זה קובע החוק חזקה, שלפיה החייב נחשב חדל פירעון בתקופה האמורה, אלא אם הוכח אחרת.
פגיעה בשוויון – כתוצאה מהפעולה קיבל הנושה חלק גדול יותר מחובו לעומת החלק שהיה מקבל לפי דיני חדלות הפירעון.
חריגים לאי־ביטול הפעולה
החוק מאזן בין אינטרס הנושים לבין ודאות מסחרית, וקובע מקרים שבהם לא יבוטל היתרון שניתן לנושה:
כאשר החייב קיבל תמורה הולמת בעד הפעולה (כאשר עצם פירעון החוב אינו נחשב תמורה).
כאשר הפעולה והחוב בוצעו במהלך העסקים הרגיל של החייב, לרבות הסדרי פריסה מול רשויות מס, רשות מקומית או המוסד לביטוח לאומי.
ביחס לחייב יחיד – פירעון חוב לאדם שאינו קרוב, עד סכום הקבוע בחוק, וכן פירעון חוב מזונות מכוח פסק דין.
המחאת חוב והשלכותיה
סעיף קטן (ג) מתייחס למצב שבו חוב הומחה לנמחה, ובשל כך קיבל הנמחה זכויות פירעון מיוחדות. אם ההמחאה עומדת בתנאי סעיף 219(א), מוסמך בית המשפט לשלול מן הנמחה את זכויות הפירעון המיוחדות, וזאת כדי למנוע עקיפה של דיני ביטול העדפת נושים באמצעות המחאות חוב.
שימושים נפוצים בפרקטיקה
בפועל, סעיף 219 משמש כלי מרכזי בידי נאמנים ומנהלים מיוחדים להשבת כספים ונכסים לקופת הנשייה, במיוחד במקרים של תשלומים מואצים לנושים “מקורבים” או פירעונות סלקטיביים בסמוך לקריסה כלכלית. מנגד, נושים עושים שימוש בחריגים שבחוק כדי להגן על פעולות שנעשו בתום לב ובמסגרת פעילות עסקית שוטפת.