סעיף 9 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018, מסדיר את זכותו של נושה להגיש בקשה למתן צו לפתיחת הליכים נגד תאגיד. מדובר בהוראה מרכזית בדיני חדלות פירעון של תאגידים, שכן היא קובעת את נקודת הכניסה להליך חדלות הפירעון ביוזמת נושה, ואת האיזון בין הגנת הנושים לבין שמירה על פעילות כלכלית תקינה של התאגיד.
זכות הנושה והוכחת חדלות הפירעון
המחוקק קובע כי נושה של תאגיד רשאי להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים אם התאגיד מצוי בחדלות פירעון. הוכחת חדלות הפירעון אינה מחייבת ראיות ישירות בלבד, וניתן להסתמך גם על חזקות חדלות הפירעון המנויות בסעיף 10 לחוק, כגון אי תשלום חוב חלוט או הפסקת תשלומים. מנגנון זה מקל על הנושה ומפחית את הנטל הראייתי הראשוני, תוך מתן אפשרות לתאגיד לסתור את החזקה.
העדפת פירוק או שיקום כלכלי
במסגרת הבקשה, רשאי הנושה לציין את עמדתו ביחס למסלול ההליך , פירוק או שיקום כלכלי , ואף לצרף הצעה אופרטיבית. הוראה זו משקפת את שינוי התפיסה בדיני חדלות פירעון, המעדיפה שיקום כלכלי מקום שבו הדבר אפשרי, אך מאפשרת לנושה להציג עמדה מנומקת בהתאם לאינטרס הכלכלי ולמצבו של התאגיד. עם זאת, עמדת הנושה אינה מחייבת את בית המשפט, אשר מפעיל שיקול דעת עצמאי.
חוב שטרם הגיע מועד פירעונו
ככלל, נושה שחובו טרם הגיע למועד פירעון אינו רשאי להגיש בקשה. יחד עם זאת, נקבעו שלושה חריגים משמעותיים: פעולה במטרה להונות נושים, הברחת נכסים, או מצב שבו ברור שהתאגיד לא יוכל לפרוע את החוב, ובלבד שמועד הפירעון צפוי בתוך שישה חודשים. חריגים אלו נועדו למנוע פגיעה בנושים במקרים של התנהלות לא תקינה של התאגיד .
סיכום
הוראות סעיף 9 מעניקות לנושה כלי משפטי משמעותי, אך כזה המחייב בחינה זהירה של תנאי החוק, סוג החוב, ומצבו הכלכלי של התאגיד. יישום נכון של הסעיף עשוי להוביל להגנה אפקטיבית על זכויות הנושה או, לחלופין, לקידום שיקום כלכלי יעיל של התאגיד.