פרק ג' לחלק ט' בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מסדיר את אחד הכלים המרכזיים בדיני חדלות פירעון חוצי גבולות: הכרה רשמית בהליך זר. הכרה זו מהווה תנאי להפעלת סמכויות בישראל לטובת הליך המתנהל מחוץ למדינה, ולעיתים אף מחליפה פתיחת הליך מקומי עצמאי.
הגשת בקשה להכרה – תנאים וראיות נדרשות
סעיף 300 מאפשר לבעל תפקיד זר להגיש בקשה להכרה בהליך הזר. לבקשה יש לצרף:
1. תצהיר המפרט את כלל ההליכים הזרים הידועים המתנהלים לגבי החייב;
2. אסמכתה פורמלית לפתיחת ההליך ולמינויו כבעל תפקיד זר – החלטה שיפוטית, אישור רשמי, או כל ראיה אחרת שתשכנע את בית המשפט.
הדרישה הראייתית אינה פורמליסטית גרידא. תכליתה להבטיח כי מדובר בהליך חדלות פירעון אותנטי, המתנהל בפיקוח רשות מוסמכת, וכי המבקש אכן מוסמך לפעול בשם ההליך.
תנאי ההכרה וסיווג ההליך
סעיף 301 קובע כי בית המשפט יכיר בהליך כ"הליך זר עיקרי" או "הליך זר משני" אם שוכנע כי:
* ההליך אכן עומד בהגדרת החוק;
* מגיש הבקשה הוא בעל תפקיד זר כדין.
בית המשפט רשאי להסתמך על המסמכים שהוגשו, ונדרש להכריע בבקשה בהקדם – דרישה המשקפת את חשיבות המהירות בשמירה על נכסי החייב.
ההבחנה בין הליך עיקרי למשני היא מהותית: הליך עיקרי מתקיים במדינת מרכז העניינים של החייב (COMI), ואילו הליך משני מתקיים במדינה שבה מתקיימת פעילות כלכלית ממשית.
תוצאות ההכרה בהליך זר עיקרי – אפקט אוטומטי והרחבת סמכויות
סעיף 302 יוצר מנגנון דו-שלבי:
שלב ראשון – סעדים אוטומטיים
עם ההכרה בהליך זר עיקרי, מורה בית המשפט על השהיית פירעון חובות עבר והקפאת הליכים; כן הוא מורה על השהיית העברת זכויות ושעבודים בנכסי החייב.
היקף ההקפאה זהה להיקף שהיה חל אילו ניתן צו לפתיחת הליכים בישראל.
שלב שני – סעדים משלימים לפי שיקול דעת
בית המשפט רשאי להעניק כל סעד הדרוש להגנה על הנושים או לשמירה על ערך הנכסים, ובכלל זה:
-הפעלת סמכויות מלאות מכוח החוק;
-הסמכת בעל התפקיד הזר לנהל נכסים בישראל;
-הוראה על חקירה ומסירת מידע;
-הסמכת מימוש וחלוקה, בכפוף להבטחת אי־פגיעה בנושים בישראל.
במישור האסטרטגי, מדובר בכלי רב־עוצמה: ניתן לרכז את ניהול הנכסים בישראל בידי בעל התפקיד הזר, מבלי לפתוח הליך עצמאי מלא.
תוצאות ההכרה בהליך זר משני – סעד ממוקד ומידתי
סעיף 303 קובע כי בהליך זר משני אין תחולה אוטומטית של הקפאת הליכים. בית המשפט רשאי להעניק סעדים רק אם הם נדרשים ביחס לנכס שראוי לנהלו במסגרת ההליך המשני או ביחס למידע הדרוש לו, ורק אם הם נחוצים להגנת הנושים או לשמירת ערך הנכסים. מדובר בגישה מידתית, המונעת כפילות או התנגשות בין הליכים במדינות שונות.