סעיף 166 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מסדיר מנגנון אכיפה ייחודי ויעיל, המאפשר העברת הכנסתו השוטפת של היחיד ישירות לנאמן, מקום בו היחיד אינו עומד בחובת התשלומים שנקבעה לו בצו לשיקום כלכלי. התוצאה המשפטית דומה לעיקול מתחדש על הכנסתו של היחיד באמצעות הליך חדלות הפירעון.
הוראת סעיף 166 נועדה להתמודד עם כשלים חוזרים ונשנים בעמידת יחידים בצווי תשלומים, תוך יצירת איזון בין הצורך להבטיח גבייה סדירה לקופת הנשייה לבין שמירה על זכויות קיום בסיסיות של היחיד. מדובר באמצעי מידתי, שאינו עונשי במהותו, אלא מנגנון ניהולי שנועד להבטיח יישום אפקטיבי של ביצוע תשלומי היחיד.
תנאי ההפעלה וסמכות בית המשפט
בהתקיים מחדל של היחיד באי־העברת תשלום במועד, מוקנית לבית המשפט סמכות, לבקשת הנאמן, להורות לגורם המשלם ליחיד את הכנסתו (מעסיק, קרן פנסיה, גוף משלם אחר) להעביר את ההכנסה, כולה או חלקה, ישירות לנאמן, וזאת במהלך תקופת התשלומים.
הפעלת הסעיף אינה אוטומטית, אלא מחייבת פנייה יזומה של הנאמן והחלטה שיפוטית, תוך בחינת נסיבות המחדל, דפוסי ההתנהלות של היחיד, ועקרון המידתיות.
אופן חלוקת ההכנסה והגנות סטטוטוריות
סעיף 166(ב) מבהיר כי גם לאחר מתן צו להעברת ההכנסה לנאמן, אין מדובר בשלילת מלוא ההכנסה מן היחיד. הנאמן מחויב:
להעביר לקופת הנשייה אך ורק את סכום התשלומים שנקבע ;
להעביר את יתרת ההכנסה לידי היחיד.
בנוסף, הסעיף קובע במפורש כי אין בהוראה זו כדי לגרוע מהגנות סטטוטוריות החלות על קצבאות וגמלאות מסוימות, ובפרט ההגנות הקבועות בסעיפים 303 ו-311 לחוק הביטוח הלאומי, או כל הסדר חקיקתי מקביל. בכך נשמרת ההבחנה בין הכנסה בת־עיקול לבין כספים המיועדים לקיום מינימלי.
בפרקטיקה, סעיף 166 מופעל בעיקר במקרים של פיגורים חוזרים, תשלומים לא סדירים או חשש ממשי לאי־ציות עתידי. עבור הנאמן מדובר בכלי אפקטיבי לאכיפת גבייה , ועבור היחיד – אות אזהרה משמעותי, שכן מדובר בפגיעה באוטונומיה הכלכלית, גם אם מוגבלת.
סעיף 166 מהווה אמצעי אכיפה מידתי אך משמעותי, המשקף את האיזון שבבסיס חוק חדלות פירעון: מחד – הגנה על אינטרס הנושים וקיום צווי בית המשפט; מאידך – שמירה על כבוד האדם ויכולת קיום בסיסית של היחיד.