סעיפים 23–24 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מסדירים את אחת ההחלטות המהותיות והמשפיעות ביותר בהליכי חדלות פירעון של תאגיד: האם להורות על הפעלת התאגיד לצורך שיקומו הכלכלי, או שמא להורות על פירוקו.
החלטה זו מתקבלת כבר בשלב צו פתיחת ההליכים, והיא משליכה באופן ישיר על גורל התאגיד, עובדיו, נושיו והפעילות העסקית בכללותה.
סעיף 23(א)(1) קובע כי בית המשפט יורה על הפעלת התאגיד לשם שיקומו הכלכלי, אם שוכנע כי מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: קיומו של סיכוי סביר לשיקום כלכלי; היעדר חשש סביר לפגיעה בנושים כתוצאה מהמשך ההפעלה; וקיומם של אמצעים למימון ההוצאות הכרוכות בהפעלת התאגיד. מדובר באיזון עדין בין אינטרס השיקום, הנתפס כערך מרכזי בדין החדש, לבין ההגנה על זכויות הנושים והבטחת היתכנות כלכלית ממשית.
מנגד, סעיף 23(א)(2) מבהיר כי בהיעדר אחד מהתנאים האמורים, יורה בית המשפט על פירוק התאגיד. בכך מבקש המחוקק למנוע הפעלה חסרת תוחלת של תאגידים שאין להם אופק שיקומי אמיתי, תוך גרימת נזק נוסף לנושים.
סעיף 23(ב) מגביל את תקופת הפעלת התאגיד לתשעה חודשים, עם אפשרות להארכות בנות שלושה חודשים כל אחת. הארכות אלו מותנות בצורך ממשי, כגון הכנת תכנית לשיקום כלכלי או מכירת פעילותו העסקית של התאגיד, והן משקפות את הרצון לקדם יעילות, ודאות וזירוז ההליך.
סעיף 24 מוסיף מנגנון ביניים חשוב: הפעלה זמנית של התאגיד. כאשר קיימים אמצעי מימון ואין חשש לפגיעה בנושים, אך חסר מידע מספק לצורך הכרעה בדבר סיכויי השיקום, רשאי בית המשפט להורות על הפעלה זמנית. בתקופה זו מגיש הנאמן חוות דעת ראשונית בתוך 30 ימים, ובה יבחן את סיכויי השיקום הכלכלי. לאחר קבלת חוות הדעת, יכריע בית המשפט בהקדם אם להמשיך בהפעלה או להורות על פירוק.
בפרקטיקה, סעיפים אלו משמשים כלי מרכזי בידי בתי המשפט והנאמנים לבחינת כדאיות כלכלית, ניהול סיכונים והגנה על אינטרס כלל הצדדים, תוך העדפת שיקום במקרים המתאימים, אך ללא ויתור על עקרון היעילות וההגינות כלפי הנושים.