חלק ג' לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי קובע כי הליכי חדלות פירעון לגבי יחיד ייפתחו רק כאשר מתקיימת זיקה מהותית לישראל, באמצעות מרכז חיים, נכסים או פעילות עסקית בתחומה.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 101 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מגדיר את גבולות התחולה של הליכי חדלות פירעון החלים על חייב שהוא יחיד. הוראה זו מהווה סעיף סף, אשר בלעדיו לא ניתן לפתוח בהליך חדלות פירעון כלפי יחיד.
סעיף קטן (א) מבהיר כי כל הוראות חלק ג' חלות אך ורק על חייב יחיד, להבדיל מתאגיד. בכך יוצר המחוקק הבחנה ברורה בין משטר חדלות הפירעון של יחידים לבין זה של חברות, הבחנה המשפיעה על אופי ההליך, מטרותיו והאיזון בין שיקום החייב לבין זכויות הנושים.
תנאי הסף לפתיחת הליך
סעיף קטן (ב) קובע תנאי סף מהותיים, ולפיהם לא ייפתחו הליכי חדלות פירעון לגבי יחיד אלא אם מתקיים אחד משני תנאים חלופיים:
מרכז החיים בישראל
בהתאם לסעיף 101(ב)(1), די בכך שמרכז חייו של היחיד היה בישראל במועד הגשת הבקשה או בכל מועד בתוך ששת החודשים שקדמו לה. מבחן מרכז החיים הוא מבחן מהותי, הנשען על מכלול נסיבות כגון מקום מגורים, משפחה, עבודה, חשבונות בנק וזיקות חברתיות. בפועל, זהו התנאי הנפוץ ביותר בהליכי יחידים.
נכסים או פעילות עסקית בישראל
לחלופין, סעיף 101(ב)(2) מאפשר פתיחת הליך גם כאשר ליחיד נכסים בישראל או שהוא מנהל עסקים בישראל, אף אם מרכז חייו מצוי מחוץ למדינה. הוראה זו נועדה לאפשר הגנה על אינטרס הנושים בישראל ולמנוע התחמקות מהליך באמצעות העתקת מקום מגורים לחו"ל.
הוראות סעיף 101 משמשות כלי מרכזי בבחינת סמכות השיפוט הישראלית בהליכי חדלות פירעון של יחידים בעלי זיקה בינלאומית. נאמנים, ממונים ובתי משפט עושים בהן שימוש לצורך סינון בקשות שאינן עומדות בדרישות הזיקה, וכן לצורך ניהול הליכים מורכבים של חייבים השוהים בחו"ל אך מחזיקים נכסים או חובות בישראל.