סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
היחיד ביקש לעשות שימוש בכספים שמקורם בזכויות פנסיוניות לצורך הקדמת תשלומים חודשיים לקופת הנשייה במסגרת הליך חדלות פירעון. נטען כי שימוש זה עלול להיחשב כוויתור על ההגנות החלות על כספי פנסיה וככזה הפוגע בעיקרון ההגנה על קיום מינימלי בכבוד.
בית המשפט קבע כי ההגנה הקבועה בדין נועדה למנוע כפייה, עיקול או מימוש כפוי של כספים מוגנים, אך אין בה כדי לשלול מהיחיד את האוטונומיה לבחור מרצונו החופשי להשתמש בכספים אלו לצורך עמידה בהתחייבויות ההליך. עוד נקבע כי אין לראות בהקדמת תשלומים משום ויתור גורף או עתידי על ההגנות, וכי ההגנה ממשיכה לחול על יתרת הכספים ועל זכויותיו של היחיד גם לאחר ביצוע התשלום.
תשלום וולונטרי מקדים מקופת פנסיה אינו אסור כשלעצמו, ואינו פוגע בתכליות ההגנה על זכויות סוציאליות, כל עוד נשמרת הבחירה החופשית של היחיד ואין דרישה או כפייה מצד הנאמן או הממונה.