בית המשפט קבע כי גם בהליכי חדלות פירעון, נאמן רשאי לטעון ולהוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירת מגורים הרשומה על שם בן זוג, וכי הקלה בנטל ההוכחה החלה בפסיקה לגבי דירת מגורים חלה על עצם טיב הנכס ולא על זהות הטוען. כאשר הוכח כי פעולות של הפרדה רכושית נעשו למראית עין ובחוסר תום לב, במטרה להרחיק נכסים מנושי החייב, ניתן לייחס לחייב מחצית מזכויות הבעלות בנכס.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
החייב ורעייתו נישאו בשנת 1985 וחיו חיי נישואין ארוכים תוך ניהול משק בית משותף. בית המגורים נרכש ונבנה במהלך הנישואין, כאשר עיקר המימון והניהול הכלכלי נעשו בפועל מכספי התא המשפחתי ומהכנסות החייב.
לאחר קריסת פעילות עסקית משמעותית של החייב, ננקטו צעדים של הפרדה רכושית פורמלית, לרבות יציאת החייב מחשבון משותף וחתימה על הסכם ממון, בסמוך להעמקת הקשיים הכלכליים והליכי גבייה מצד נושים.
בית המשפט קבע כי מכלול הראיות מצביע על כוונת שיתוף ספציפי בדירת המגורים, וכי צעדי ההפרדה נועדו ליצור מצג מלאכותי ולהבריח נכסים מקופת הנשייה. נקבע כי התנהלות בני הזוג אינה מתיישבת עם חובת תום הלב, ולפיכך הורה בית המשפט על רישום מחצית הזכויות בנכס על שם החייב, מבלי לפגוע בזכויות בעל המשכנתא.