כאשר מתברר כי אין סיכוי סביר לשיקום תאגיד בהפעלה, או שהמשך ההפעלה פוגע בנושים, הדין מחייב מעבר חד וברור להליכי פירוק, תוך שמירה על תוקפן של פעולות שנעשו כדין בתקופת ההפעלה.
סימן ה' לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח–2018, מסדיר את נקודת המעבר הקריטית מהליך שיקומי להפסקת הפעלה ולפירוק. סעיף 94 מציב קריטריונים מהותיים ומנגנוני הגנה, המשקפים את עקרון העל של החוק: מקסום ערך לנושים תוך יעילות והוגנות דיונית.
תנאי הסף להפסקת הפעלה
סעיף קטן (א) קובע כי אם בית המשפט הורה על הפעלת התאגיד לשם שיקומו הכלכלי, אך מצא לאחר מכן כי אין סיכוי סביר לשיקום התאגחד או כי המשך ההפעלה יפגע בנושים , הוא יורה בצו על הפסקת ההפעלה ועל פירוק התאגיד.
הבחינה היא דינמית ואינה חד פעמית. בפועל, בית המשפט שוקל אינדיקציות כגון שחיקת תזרים, היעדר מימון, כשלי ניהול מתמשכים, היעדר עניין משקיעים, או פגיעה מתגברת בנושים המובטחים והבלתי מובטחים. שימוש בהוראה זו מתרחש בד"כ כאשר מודל ההפעלה אינו מצדיק עוד הזרמת משאבים, או כאשר נוצר “בור” נשייתי עמוק יותר כתוצאה מהמשך פעילות התאגיד.
מקום בו המשך השיקום – הפירוק הופך לברירת המחדל.
הגנת הוודאות המשפטית
סעיף קטן (ב) מעגן עיקרון חיוני של ודאות והסתמכות: החלטת בית המשפט על הפסקת ההפעלה והפירוק אינה פוגעת בתוקפם של חוזים ועסקאות שבהם התקשר הנאמן, בהעברת נכסים או בתשלומים שבוצעו על ידו.
בכך נשמרת יציבות מסחרית ונמנעת פתיחה מחודשת של עסקאות, שעלולה להסב נזק מערכתי ולפגוע בערך הקופה.
סיכום
סעיף 94 מגלם איזון חד בין שיקום לפירוק: גמישות ניהולית עד נקודת כשל, ולאחריה הכרעה ברורה לטובת הגנת הנושים. המעבר לפירוק אינו כישלון משפטי, אלא יישום רציונלי של עקרון מקסום הערך והפחתת נזקים.
