מכירת פעילות עסקית של תאגיד במסגרת חדלות פירעון, שלא כחלק מתכנית לשיקום כלכלי, היא כלי שיקומי חריג אך מרכזי, ומחייב פיקוח שיפוטי הדוק תוך הקפדה על הוגנות ההליך וחלוקת התמורה לפי דיני הנשייה.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 93 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח–2018, מסדיר מצב שבו פעילותו העסקית של תאגיד נמכרת לצורך שיקומו הכלכלי, מבלי שאושרה תכנית לשיקום כלכלי. מדובר במנגנון ביניים, המאפשר מימוש מהיר של פעילות כעסק חי, כאשר נסיבות העניין אינן מאפשרות או מצדיקות המתנה לאישור תכנית כוללת.
דרישת אישור מראש ושיקולי הוגנות
הוראת החוק קובעת כלל ברור: מכירת פעילות עסקית כאמור טעונה אישור מראש של בית המשפט. הדרישה לאישור מוקדם נועדה למנוע פגיעה בזכויות הנושים, להבטיח שקיפות, ולצמצם סיכונים של העדפת נושים או מכירה במחיר חסר.
במסגרת בחינת הבקשה, בית המשפט נדרש לשקול, בין היתר, שיקולים של הוגנות ההליך. שיקולים אלו כוללים, בפרקטיקה, את אופן פרסום ההזמנה להציע הצעות, קיומה של תחרות אמיתית בין מציעים, זהות הרוכש (לרבות קשרים קודמים לתאגיד), ושאלת שמירת ערך הפעילות והעובדים. שימוש בסעיף זה נעשה במצבים של שחיקת ערך מהירה, שבהם עיכוב עלול להביא לקריסת פעילות התאגיד כולה.
חלוקת התמורה
הוראת החוק מסדירה את גורל התמורה שתתקבל מהמכירה. ככלל, התמורה תחולק בהתאם להוראות פרק ה' לחוק – דיני חלוקת נכסי קופת הנשייה. בכך מבטיח המחוקק כי גם כאשר המכירה נועדה לשיקום, לא תיפגע היררכיית הנשייה הקבועה בדין.
עם זאת, נקבע חריג חשוב: אם לאחר המכירה תאושר תכנית לשיקום כלכלי, ניתן יהיה להסדיר את השימוש בתמורה במסגרת אותה תכנית. חריג זה יוצר גמישות שיקומית, ומאפשר למכירה לשמש שלב מקדים בדרך להסדר כולל.
סעיף 93 משקף איזון עדין בין יעילות כלכלית לשמירה על זכויות הנושים. מכירת פעילות עסקית ללא תכנית שיקום היא כלי עוצמתי ורגיש, המחייב פיקוח שיפוטי קפדני, הוגנות דיונית ועמידה בכללי חלוקת הנשייה.