סעדים זמניים בהליכי חדלות פירעון – הגנה על הנושים עוד לפני צו פתיחת הליכים

פרק ד' לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, ובמרכזו סעיף 119, מסדיר את סמכות בית המשפט ליתן סעדים זמניים בשלב הביניים שבין הגשת בקשת נושה לבין מתן צו לפתיחת הליכים. מדובר במנגנון קריטי שנועד למנוע הברחת נכסים, העדפת נושים או שינוי בלתי הפיך במצבו הכלכלי של היחיד, בטרם תוכרע הבקשה לגופה.
המסגרת העקרונית
עם הגשת בקשת נושה, רשאי בית המשפט, לבקשת הנושה או היחיד, ליתן צו זמני אם שוכנע כי קיימות ראיות לכאורה להתקיימות התנאים למתן צו לפתיחת הליכים לפי סעיף 116 לחוק. דרישת ה"ראיות לכאורה" משקפת איזון בין הפגיעה האפשרית בזכויות היחיד לבין הצורך הדחוף בהגנה על אינטרס הנושים.
סוגי הסעדים הזמניים
המחוקק מונה שני סוגי סעדים עיקריים:
הגבלות על ביצוע עסקאות – איסור גורף או נקודתי לבצע עסקאות מסוימות, או חיוב בקבלת אישור מוקדם של בית המשפט. סעד זה נועד למנוע דיספוזיציות בנכסי היחיד העלולות לרוקן את קופת הנשייה.
הקפאת הליכים ואיסור פירעון חובות עבר – סעד דרמטי יותר, הכולל הקפאת הליכים נגד היחיד ואיסור על פירעון חובות עבר. עם מתן סעד זה, מופעלות השלכות משמעותיות נוספות.
השלכות נלוות למתן הקפאת הליכים
כאשר ניתן סעד זמני של הקפאת הליכים:
ימונה נאמן זמני לשמירה על נכסי היחיד, וסמכויותיו ותפקידיו ייקבעו בהחלטת בית המשפט, בכפוף להוראות סעיף 125(ב).
מועד מתן הסעד הזמני ייחשב, לצורכי הליכי חדלות הפירעון, כמועד מתן צו פתיחת הליכים – קביעה בעלת משמעות ראייתית ומהותית.
יחולו על היחיד ההגבלות הקבועות בפרק ז' לחוק, כגון הגבלות על שימוש באמצעי תשלום ויציאה מהארץ, אלא אם הורה בית המשפט אחרת מטעמים של חוסר נחיצות.
סיכום:
סעיף 119 מעניק לבית המשפט כלי אפקטיבי לשימור המצב הקיים ולהגנה על הנושים כבר בשלב המקדמי של ההליך. בפועל, מדובר בסעד נפוץ במקרים בהם קיים חשש ממשי להברחת נכסים או לפגיעה בקופת הנשייה, והוא מהווה נדבך מרכזי באפקטיביות של הליך חדלות הפירעון כולו.