נדחה ערעור על הכרעת הנאמן ונקבע כי תביעת החוב הוגשה באיחור ניכר, ללא עילה המצדיקה הארכת מועד לפי סעיף 210(ג) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח–2018. בנוסף נקבע כי הנאמן היה רשאי לבחון את החוב לגופו, נוכח נסיבות המעידות כי פסק הבוררות שאושר ניתן ללא בירור מהותי, ועל כן לא הוכח קיומו של החוב כנדרש.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
היחידים קיבלו צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון לבקשת המערער. המועד האחרון להגשת תביעות חוב היה 10.3.2025.
המערער הגיש תביעת חוב על סך כ־1.05 מיליון ₪ רק ביום 17.7.2025, כארבעה חודשים לאחר חלוף המועד, בצירוף בקשה להארכת מועד.
המערער טען כי אינו נדרש להגיש תביעת חוב משום שהחוב נבחן כבר במסגרת הבקשה לצו לפתיחת הליכים; טענה זו נדחתה תוך הפנייה לפסיקה (ע"א 6553/20).
נקבע כי אי־ידיעת הדין או טעות בפרשנותו אינן מהוות טעם סביר להארכת מועד, בפרט כאשר המערער יזם את ההליך והיה מיוצג.
בנוסף נפסק כי בשלב המתקדם שבו היה מצוי ההליך, קבלת תביעה באיחור הייתה פוגעת ביעילות ההליך ובנושים.
לגופו של עניין נקבע כי הבהרת הבורר (מיום 25.9.2024) מלמדת כי פסק הבוררות ניתן בשל הודאת החייבים, ללא בירור עובדתי, ולכן הנאמן היה מוסמך "להציץ מאחורי הפרגוד" ולדרוש ראיות מהותיות לקיום החוב — ראיות שלא הובאו.
טענות בדבר ניגוד עניינים או מניעים זרים מצד הנאמן נדחו כחסרות בסיס.