התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון תיעשה במשורה בלבד, ורק במקרים של חריגה קיצונית ממתחם הסבירות ותקינות ההכרעה. כאשר החלטת בעל התפקיד מבוססת על בחינת ראיות סבירה, שקילת משקלן והפעלת שיקול דעת מקצועי, אין מקום להמיר את שיקול דעתו בשיקול דעת בית המשפט, גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
היחיד פתח בהליך לאישור הסדר חוב לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018, ומונה מנהל הסדר לביצועו. המערערת, חברה שעבדה עם היחיד כקבלן משנה, הגישה תביעת חוב בסך כ-935,000 ₪. מנהל ההסדר אישר את התביעה באופן חלקי בלבד, בסך כ-224,000 ₪, בהתבסס על ארבע המחאות שחוללו, ודחה רכיבים נוספים שנשענו על רישומים בכתב יד, יומני עבודה וכרטסות שלא נתמכו בראיות מספקות כגון חשבוניות, הסכמים או חתימות של היחיד.
המערערת טענה כי הוצגה תשתית ראייתית מלאה, לרבות הודאת בעל דין של היחיד, וכי מנהל ההסדר שגה כאשר התעלם ממסמכים שנערכו בזמן אמת. מנגד, מנהל ההסדר טען כי הופעל שיקול דעת מקצועי, וכי אין במסמכים שהוצגו כדי להוכיח את היקף החוב הנטען.
בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי החלטת מנהל ההסדר מצויה במתחם הסבירות. רישומים בכתב יד שאינם חתומים ואינם נתמכים בראיות משלימות אינם מקימים תשתית מספקת לאישור חוב בהיקף הנטען.
בנוסף נקבע כי הודאת היחיד אינה מחייבת קבלת התביעה במלואה, בפרט כאשר קיימות גרסאות סותרות לגבי גובה החוב וקשר משפחתי בין הצדדים. מנגד, ביחס להמחאות שחוללו חלה חזקת תמורה, המצדיקה את אישור החוב בגובהן. לפיכך, הערעור נדחה והמערערת חויבה בהוצאות.