ערעור על דחיית בקשה למתן צו לפתיחת הליכים לפי סעיף 109(ב)(2) לחוק חדלות פירעון נדחה. נקבע כי אף שבנסיבות העניין מתקיימת אפשרות לגריעת נכסים ולהיות המשיבה חדלת פירעון , אך עדיין קיימת מחלוקת כנה ומהותית ביחס לשיעור הנזק. אין דחיפות המצדיקה הפעלת הליך חדלות פירעון, ולמערערים עומדים אמצעים חלופיים פחות דרסטיים במסגרת ההליך האזרחי. בית המשפט הדגיש כי הליך חדלות פירעון אינו מסלול עוקף לערכאה האזרחית, והוא יינקט רק כשההליך האזרחי אינו מספק מענה אפקטיבי.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
המערערים, בני זוג, ניהלו סכסוך מתמשך עם המשיבה, אמו של המערער, סביב נכסי מקרקעין משפחתיים. הצדדים חתמו על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אך המשיבה שילמה את סכום הפשרה באיחור של שלוש שנים. בעקבות כך הגישו המערערים תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב ההפרה, ובהמשך הגיוש בקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון נגד המשיבה מכוח סעיף 109(ב)(2), בטענה כי הבריחה נכסים לאחים.
בית המשפט המחוזי קיבל כי ניתן לראות במערערים כנושים וכי קיים חוב מחוזי נטען, ואף ניתן להניח קיומה של גריעת נכסים. עם זאת נקבע כי קיימת מחלוקת כנה ואמיתית ביחס לשיעור הנזק הנטען, המחייב בירור ראייתי בבית המשפט לענייני משפחה.
עוד נקבע כי אין דחיפות במתן צו לפתיחת הליכים, במיוחד כאשר לסעדים מכוח סעיפים 220–221 לחוק חדלות פירעון יש חלון זמן של שנים אחדות.
המערערים יכולים לפעול בהליך אזרחי גם כנגד מקבלי ההענקה ולבקש שם צווי מניעה. הליכי חדלות פירעון הם סעד קיצוני, ואין להשתמש בהם כתחליף להליך אזרחי רגיל.
לפיכך, הערעור נדחה.