נושה המבקש להכיר בחוב במסגרת הליך חדלות פירעון נושא בנטל הוכחה מלא, בדומה להליך אזרחי רגיל, ואף בנטל מוגבר כאשר מדובר ביחסי קרבה משפחתית . איחור ניכר בהגשת תביעת חוב והיעדר אסמכתאות ברורות לקיומה של הלוואה (ובכלל זה הסכם, פירוט סכומים, מועדים ודרישת פירעון) מצדיקים דחיית התביעה, ובית המשפט יתערב בהכרעת נאמן רק במקרי קצה של חריגה ממתחם הסבירות.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
המערערת, אימה של אשת היחיד, הגישה תביעת חוב בסך 2,350,000 ₪ בטענה להלוואות שניתנו ליחיד לאורך השנים. תביעת החוב הוגשה באיחור של כ־19 חודשים ממועד צו פתיחת ההליכים. הנאמנת דחתה את התביעה הן מחמת האיחור והן לגופה, בקבעה כי לא הוכח קיומו של חוב: הכספים הועברו במועדים שונים, ברובם לחשבון חברה משפחתית ולא לחשבון היחיד, ללא ציון כי מדובר בהלוואה; לא צורף הסכם הלוואה או פירוט שיטתי של הסכומים. חלק מההעברות סומנו כ״עזרה לבן משפחה״.
בית המשפט דחה את הערעור. נקבע כי המערערת ידעה בפועל על ההליך, לא התקיימו נסיבות להארכת מועד, והאיחור פגע ביעילות ההליך. לגופו של עניין נקבע כי לא הוכחה גמירות דעת ומסוימות להסכם הלוואה, לא הוצגו דרישות פירעון, ולא הונחה תשתית ראייתית מספקת להעדפת התביעה על פני נושי היחיד. הודאת היחיד, ככל שקיימת, אינה מחייבת את הנאמנת. בית המשפט הדגיש את מדיניות הריסון בהתערבות בהכרעות נאמן ודחה את הערעור תוך חיוב בהוצאות.