סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, העוסק בביטול הענקות, אינו חל על חברות בפירוק, אלא על יחידים בלבד, למעט בנסיבות חריגות של הרמת מסך "הפוכה" – שלא התקיימו במקרה זה. עוד נקבע כי לא התקיימו התנאים להחלת סעיפים 98 לפקודת פשיטת הרגל ו-355 לפקודת החברות בעניין "העדפת מירמה", שכן העסקאות נעשו יותר משלושה חודשים טרם הגשת הבקשה לפירוק, ולא הוכחה כוונה סובייקטיבית להעדיף נושה או להונות נושים אחרים. בנוסף, לא הוכחו "אותות מרמה" המצדיקים ביטול העסקאות, גם אם ניכרת התנהלות בלתי תקינה מצד בעלי השליטה בחברות שבפירוק.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
הנאמן טען כי העסקאות, בהיקף של כ-12 מיליון ₪, נערכו בעיצומה של תקופת חדלות הפירעון ונועדו להבריח נכסים מקופת החברה ונושיה, תוך שימוש בחברות קשורות ובתשלומים דרך חלפנים. מנגד, המשיבים טענו כי שילמו תמורה מלאה בתום לב וכי מדובר בעסקאות לגיטימיות שנעשו במסגרת פעילות עסקית שוטפת.
בית המשפט קבע כי אין להחיל את סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל על פירוק חברות, שכן מדובר ב"אדם" ולא בתאגיד; וכי לא מתקיימים התנאים להעדפת מירמה, מאחר שהעסקאות נעשו מחוץ לפרק הזמן של שלושה חודשים לפני הגשת בקשת הפירוק. עוד נקבע כי הראיות אינן מלמדות על כוונת מירמה או על שיתוף פעולה מצד המשיבים להברחת נכסים. אף אם התשלומים בוצעו באופן חלקי או לא תקין, אין בכך כדי להקים עילת ביטול העסקאות, בפרט כאשר הפרויקטים מומשו הלכה למעשה והבניינים נבנו. לפיכך נדחתה הבקשה, וכל צד נושא בהוצאותיו..