קופת הנשייה מגדירה את מסגרת הנכסים העומדים לחלוקה לנושים בהליכי חדלות פירעון, והבחנה מדויקת בין נכסים הכלולים בה לבין נכסים מוחרגים היא קריטית לניהול ההליך, להגנת החייב ולמיצוי זכויות הנושים.
פרק ב' לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018, מסדיר את מושג קופת הנשייה ואת היקף הנכסים הנכנסים אליה. הקופה משמשת מאגר מרכזי שממנו נפרעים חובות החייב, בהתאם לסדרי הנשייה הקבועים בדין. ההסדרים בפרק זה חלים הן על חייבים שהם תאגידים והן על חייבים יחידים, תוך הבחנות מהותיות ביניהם.
נכסים הנכללים בקופת הנשייה – סעיף 216
החוק קובע הבחנה ברורה בין חייב תאגיד לבין חייב יחיד:
חייב שהוא תאגיד – קופת הנשייה כוללת את כלל נכסי התאגיד במועד מתן הצו לפתיחת הליכים, וכן כל נכס נוסף שיוקנה לתאגיד עד למועד חיסולו. כאשר מאושרת תכנית לשיקום כלכלי, היקף הקופה נקבע בהתאם להוראות אותה תכנית. שימוש נפוץ בהוראה זו הוא יצירת וודאות לנושים באשר להיקף הנכסים הזמין לפירעון לאורך ההליך.
חייב שהוא יחיד – הקופה כוללת את נכסי היחיד במועד מתן הצו לפתיחת הליכים, נכסים שיתווספו עד למתן צו לשיקום כלכלי, וכן נכסים נוספים שייקבעו במפורש בצו לשיקום כלכלי. כאן בא לידי ביטוי האיזון בין אינטרס הנושים לבין שיקום החייב.
נכסים שאינם חלק מקופת הנשייה – סעיף 217
לגבי חייב יחיד, החוק מחריג נכסים מסוימים מקופת הנשייה. בראשם נכסים המנויים בתוספת השנייה לחוק, וכן זכויות לגמלאות המוגנות לפי חוק הביטוח הלאומי. הוראות אלו משמשות בפועל להגנה על קיום מינימלי בכבוד של החייב ולשמירה על תכלית השיקום.
נכס שנתפס בהליך גבייה שטרם הושלם – סעיף 218
החוק מסדיר מצב שכיח שבו נכס נתפס בידי נושה טרם פתיחת הליכי חדלות פירעון.
אם הנכס טרם נמכר – הוא ייכלל בקופת הנשייה, אך הוצאות התפיסה והמכירה ייהנו משעבוד ראשון.
אם הנכס כבר נמכר – התמורה נטו (לאחר ניכוי הוצאות) תועבר לקופה.
הסדר זה מונע העדפת נושים ומבטיח חלוקה שוויונית.