תחולת חוק חדלות פירעון על תאגידים בישראל – תנאי הסף לפתיחת הליכים

סעיף 5 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018 מגדיר באופן ברור את תנאי הסף לפתיחת הליכי חדלות פירעון בעניינם של תאגידים. הוראות אלו נועדו לשרטט את גבולות הסמכות הטריטוריאלית והמהותית של בתי המשפט בישראל, ולמנוע פתיחה בהליכי חדלות פירעון כלפי תאגידים שאין להם זיקה מספקת למדינה.

סעיף קטן (א) קובע הוראה כללית שלפיה חלק זה של החוק חל אך ורק על הליכי חדלות פירעון של חייב שהוא תאגיד. בכך יוצר המחוקק הבחנה ברורה בין חייבים יחידים, הכפופים למסלול נפרד, לבין תאגידים, אשר לגביהם חלים כללים ייחודיים, לרבות בכל הנוגע לאופן ניהול ההליך, זכויות הנושים ותכליות השיקום או הפירוק.

סעיף קטן (ב) מהווה את ליבת הוראת החוק , והוא מתנה את האפשרות לפתוח בהליכי חדלות פירעון בקיומו של אחד משלושה תנאים חלופיים ביום הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים. התנאי הראשון, הקבוע בסעיף קטן (ב)(1), הוא רישום התאגיד בישראל. מדובר בתאגידים שהתאגדו לפי הדין הישראלי.

התנאי השני, לפי סעיף קטן (ב)(2), הוא ניהול עסקים בישראל. הוראה זו מרחיבה את תחולת החוק גם על תאגידים זרים, אשר אינם רשומים בישראל אך מקיימים פעילות עסקית מהותית בתחומה. בפועל, נעשה שימוש בתנאי זה כלפי חברות זרות בעלות סניפים, פעילות שיווקית או חוזים מתמשכים בישראל, מתוך מטרה לאפשר ריכוז הליכים והגנה על נושים מקומיים.

התנאי השלישי, הקבוע בסעיף קטן (ב)(3), מתייחס לקיומם של נכסים בישראל. גם בהיעדר פעילות עסקית שוטפת או רישום מקומי, עצם החזקת נכסים בישראל מצדיקה, בנסיבות מתאימות, פתיחת הליך חדלות פירעון, וזאת על מנת לאפשר מימוש מסודר של הנכסים וחלוקה הוגנת לנושים.

סעיף 5 משמש כלי סינון מרכזי כבר בשלב הגשת הבקשה, ובתי המשפט בוחנים בקפידה את קיומה של זיקה ממשית לישראל. אי עמידה באחד מתנאי הסף תוביל, ככלל, לדחיית הבקשה על הסף.