סעיף 171 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח–2018, מעגן מנגנון ייעודי המאפשר ליחיד לבקש קיצור של תקופת התשלומים שנקבעה בצו לשיקום כלכלי. הוראה זו משקפת את מדיניות המחוקק ליצור תמריץ ברור להתנהלות תקינה, שקופה ושיתופית של היחיד לאורך ההליך, תוך שמירה על אינטרס הנושים להשאת שיעור הפירעון.
סעיף קטן (א) – תנאי הסף והמהות לקיצור התקופה
הסמכות לקיצור תקופת התשלומים מותנית בשני תנאי סף מצטברים:
האחד, כי ליחיד נקבעה תקופת תשלומים העולה על שלוש שנים או תקופה שאינה קצובה בזמן.
השני, כי חלפו שלוש שנים ממועד מתן הצו לשיקום כלכלי.
רק בהתקיים תנאים אלה רשאי היחיד להגיש בקשה לקיצור התקופה. לגופה של הבקשה, על בית המשפט להשתכנע בקיומם של שני יסודות מהותיים: שיתוף פעולה מלא של היחיד עם גורמי ההליך, ומאמץ להשאת שיעור החוב שייפרע לנושים. שיתוף פעולה מלא נבחן בפועל באמצעות עמידה רציפה בחובת התשלומים, הגשת דוחות במועד, מסירת מידע מלא ומהימן, והימנעות מהפרות או מהתנהלות חסרת תום לב. המאמץ להשאת הפירעון נבחן, בין היתר, באמצעות מיצוי כושר השתכרות, הגדלת הכנסות מקום שניתן, ונקיטת צעדים אקטיביים לצמצום הוצאות.
הוראה זו אינה מקנה זכות אוטומטית לקיצור התקופה, אלא מסמיכה את בית המשפט להפעיל שיקול דעת שיפוטי רחב, המבוסס על בחינה מצטברת של התנהלות היחיד לאורך זמן ותועלת ההליך לנושים.
ההליך והאיזונים הדיוניים
ההחלטה בבקשה לקיצור תקופת התשלומים תתקבל רק לאחר שניתנה לנושים הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ולאחר שבית המשפט שקל את עמדות הנאמן והממונה. דרישה זו מבטיחה הליך הוגן ושקוף, ומאפשרת לנושים להציג נתונים מטעמם ביחס להתנהלות היחיד והשלכות הקיצור המבוקש על זכויותיהם. עמדות הנאמן והממונה משמשות לבית המשפט כלי מקצועי מרכזי להערכת עמידת היחיד בתנאי הסעיף, הן בהיבט ההתנהלותי והן בהיבט הכלכלי.
היבט מעשי ויישומי
בפרקטיקה, סעיף 171 משמש כלי חשוב בידי יחידים המתנהלים כראוי בהליך ומבקשים לקצר את משך הפגיעה הכלכלית והאישית הכרוכה בו. מנגד, הוא מחדד כי קיצור התקופה אינו פרס אוטומטי, אלא תוצאה של התנהלות עקבית ואחראית לאורך זמן, תוך תרומה ממשית להשאת פירעון החובות.
הממונה פירסם לאחרונה נוהל מטעמו בעניין אופו גיבוש העמדה ביחס לבקשת היחיד לקיצור תקופת התשלומים.