סעיף 164 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, עוסק באחד המוקדים הרגישים והמעשיים ביותר בהליך: היקף נכסי קופת הנשייה במהלך תקופת התשלומים. סעיף זה מגדיר את גבולות הוויתור הרכושי הנדרש מן היחיד לצורך פירעון חובותיו, ומגלם איזון בין עקרון מיצוי נכסים לטובת הנושים לבין שמירה על תמריץ להשתכרות ולשיקום כלכלי.
סעיף 164(א) קובע כלל רחב וברור:
כל נכס שיוקנה ליחיד בתקופת התשלומים ייכלל בנכסי קופת הנשייה, למעט נכסים שהוחרגו במפורש, ובראשם נכסים המנויים בסעיף 217 לחוק (כגון נכסים מוגנים או זכויות שאינן ניתנות למימוש).
משמעות הדבר היא כי ירושות, מתנות, זכיות או נכסים אחרים שיתקבלו בתקופה זו – שייכים, ככלל, לנושים ולא ליחיד.
היגיון הכלל נעוץ בכך שתקופת התשלומים נתפסת כתקופת "מאמץ שיקומי", שבמהלכה נדרש היחיד להעמיד את השבחת מצבו הכלכלי לטובת קופת הנשייה.
החריג המרכזי: הכנסה שוטפת מעבודה
סעיף 164(ב) יוצר חריג מהותי לכלל האמור:
הכנסת היחיד מעבודה או מכל מקור אחר שעל בסיסה נקבעו התשלומים – אינה נחשבת נכס של קופת הנשייה.
בכך מבהיר המחוקק כי אין "כפל גבייה": ההכנסה השוטפת כבר נלקחה בחשבון במסגרת חובת התשלומים לפי סעיף 162, ואין לצרפה פעם נוספת לקופת הנשייה.
מדובר בהוראה בעלת חשיבות שיקומית ברורה, שכן היא מגינה על תמריץ ההשתכרות ומונעת מצב שבו היחיד יימנע מעבודה או מהגדלת הכנסתו מחשש לאובדן מלא של פירות עמלו.
סמכות חריגה: הכללת נכסים גם לאחר תום התקופה
בסעיף 164(ג) מוענקת לבית המשפט סמכות רחבה וחריגה להורות כי נכסים מסוימים ייכללו בקופת הנשייה גם אם יוקנו ליחיד לאחר תום תקופת התשלומים. סמכות זו מופעלת בד"כ במשורה.
סעיף 164 הוא מקור למחלוקות רבות בין יחידים, נאמנים ונושים – בעיקר סביב שאלות של ירושות, פיצויים, זכיות חד־פעמיות ותשלומים עתידיים. הבנה מדויקת של ההבחנה בין נכס הוני לבין הכנסה שוטפת היא קריטית לניהול נכון של ההליך ולהצגת טיעון אפקטיבי בפני הממונה ובית המשפט.