הגשת בקשה לצו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, היא נקודת פתיחה קריטית בהליך חדלות הפירעון, שכן מרגע מתן הצו מופעלות השלכות משמעותיות על החייב, על נושיו ולעיתים גם על צדדים שלישיים. על רקע זה קובע המחוקק מנגנוני איזון והגנה, ובראשם הזכות להגיש התנגדות לבקשה לצו לפתיחת הליכים, וכן סנקציות כלפי מי שמגיש בקשה בחוסר תום לב.
סעיף 14 לחוק עוסק בזכות ההתנגדות קובע כי כל אדם העלול להיפגע ממתן צו לפתיחת הליכים רשאי להגיש לבית המשפט התנגדות לבקשה. מדובר בהוראה רחבה, שאינה מוגבלת לחייב בלבד, וכוללת גם נושים אחרים, שותפים עסקיים, בני משפחה, או כל גורם בעל אינטרס משפטי ממשי העלול להיפגע מהצו. תכלית ההוראה היא לאפשר לבית המשפט להיחשף למלוא התמונה העובדתית והמשפטית טרם קבלת החלטה כה משמעותית.
סעיף 15 לחוק מוסיף נדבך חשוב של הרתעה וקובע כי אם שוכנע בית המשפט שבקשה לצו לפתיחת הליכים הוגשה בחוסר תום לב, הוא רשאי לחייב את מגיש הבקשה בהוצאות משפט, בכפל הוצאות, בהוצאות לטובת אוצר המדינה או בשילוב של אלה. הוראה זו משקפת את עקרון תום הלב כעיקרון יסוד בהליכי חדלות פירעון, ומיועדת לצמצם הגשת בקשות טקטיות או קנטרניות שנועדו להפעיל לחץ פסול על החייב.
סעיף 16 עוסק בלוחות הזמנים לדיון וקובע כי הדיון בבקשה לצו לפתיחת הליכים ובהתנגדויות לה יתקיים בהקדם האפשרי, וכי החלטת בית המשפט תינתן בסמוך לאחר הדיון. סעיף זה מדגיש את חשיבות היעילות והמהירות בבבירור הבקשה לנוכח ההשלכות הכלכליות המיידיות של עצם קיום ההליך.
בפועל, שילוב הסעיפים יוצר איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין הצורך למנוע ניצול לרעה של ההליך. התנגדות מנומקת, הנתמכת בתשתית עובדתית ומשפטית ראויה, עשויה להביא לדחיית הבקשה או להתנייתה, בעוד שבקשה חסרת בסיס עלולה לחשוף את מגישה לסנקציות כלכליות משמעותיות.