סימן ב' לפרק ח' לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מסדיר את אחד הרכיבים המרכזיים והמעשיים ביותר בצו לשיקום כלכלי: חובת התשלומים המוטלת על היחיד. הוראות סימן זה מבטאות את נקודת האיזון העדינה שבין זכותם של הנושים להיפרע לבין החובה להבטיח ליחיד קיום בכבוד ושיקום כלכלי אמיתי.
העיקרון המנחה: כושר השתכרות בניכוי דמי מחיה
סעיף 162(א)(1) קובע את הכלל הבסיסי:
גובה התשלומים ייקבע על בסיס כושר ההשתכרות של היחיד, לאחר ניכוי דמי המחיה.
משמעות הדבר היא כי נקודת המוצא אינה ההכנסה בפועל בלבד, אלא היכולת הכלכלית הכוללת של היחיד, תוך הבטחת רף מחיה מינימלי שנועד לאפשר קיום בכבוד. בכך מבקש המחוקק למנוע מצב שבו היחיד נדחק לעוני מתמשך בשם פירעון החובות.
לצורך קביעת התשלום החודשי פירסם הממונה , נוהל אמות מידה לקביעת תשלום חודשי שאמור לשקף את אופן חישובו וקביעתו בהתחשב בנתוני היחיד.
חריג מעודד השתכרות – תשלום מעל דמי המחיה
סעיף 162(א)(2) יוצר חריג חשוב לכלל. במקרים שבהם אין ליחיד חוב עונשי שאינו בר-הפטר, רשאי בית המשפט לקבוע כי חובת התשלומים תחושב כשיעור מכושר ההשתכרות – גם אם הסכום שנותר בידי היחיד עולה על דמי המחיה.
תכלית החריג היא תמריצית: לעודד את היחיד להגדיל את הכנסתו, מבלי שייפגע כלכלית מהצלחתו. מדובר בביטוי מובהק לתפיסה שיקומית, הרואה בהשתלבות מחודשת בשוק העבודה יעד מרכזי של ההליך.
שמירה על זכויות סוציאליות
סעיף 162(א)(3) מבהיר כי הוראות חובת התשלומים אינן גורעות מההגנות הקבועות בחוק הביטוח הלאומי, לרבות סעיפים 303 ו־311, או מהסדרים דומים בחקיקה אחרת. בכך נשמרת ההגנה על קצבאות וזכויות סוציאליות, ונמנע כרסום באמצעי קיום בסיסיים של היחיד.
כללי מחיה וכושר השתכרות – סמכות השר
בסעיף 162(ב) מוענקת לשר, באישור ועדת החוקה, הסמכות לקבוע כללים ברורים ואחידים לעניין:
אופן חישוב דמי המחיה (כללי המחיה בכבוד);
אופן חישוב כושר ההשתכרות.
כללים אלו הם בעלי חשיבות מכרעת בפרקטיקה, שכן הם משמשים בסיס לעבודת הנאמנים, הממונה ובתי המשפט, ומאפשרים אחידות יחסית בהחלטות בדבר גובה התשלום החודשי.
עד למועד זה טרם נקבעו על ידי השר כללים ברורים ואחידים בעניינו אלו. הממונה ממליץ , היחיד טוען , ובית המשפט קובע את התשלום החודשי לפי שיקול דעתו.
המשמעות המעשית
בפועל, סימן ב' הוא מוקד מרכזי למחלוקות ולבקשות להפחתת תשלומים, שינוי צו או מתן הפטר מוקדם. הבנה מעמיקה של הוראותיו מאפשרת ניהול מושכל של ההליך והצגת טיעון מדויק ומבוסס לעניין יכולתו הכלכלית של היחיד.