סעיף 250 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי קובע מנגנון מדויק לחלוקת התמורה שהתקבלה מפדיון או ממימוש נכס משועבד. ההוראה מאזנת בין זכותו הקניינית של הנושה המובטח לבין הצורך להגן על קופת הנשייה ולמנוע תשלום ביתר.
סדר הזקיפה – קדימות להוצאות
התמורה שתתקבל ממימוש או מפדיון הנכס תיזקף תחילה להוצאות שהוצאו לשם שמירת ערך , השבחתו, ומימושו.
רק לאחר כיסוי הוצאות אלה תופנה היתרה לפירעון החוב המובטח. בכך מבטיח המחוקק כי הקופה לא תישא בעלויות שהביאו להפקת התמורה, בעוד הנושה המובטח נהנה ממנה.
מדובר בעקרון יסודי של צדק חלוקתי: מי שנהנה מההשבחה או מהמימוש – יישא בעלויותיהם תחילה.
חלוקה בין רכיבי החוב המובטח
לאחר ניכוי ההוצאות, התמורה תיזקף לכל רכיבי החוב המובטח בהתאם לחלקם היחסי:
-קרן החוב וכן הפרשי הצמדה, ריבית ותוספת פיגורים שנצברו עד למועד מתן הצו לפתיחת הליכים.
-הפרשי הצמדה וריבית בסיסית שנצברו ממועד הצו ואילך ועד לפירעון בפועל.
המשמעות המעשית היא הבחנה ברורה בין חוב “עבר” לבין ריבית והצמדה בתקופת ההליך. אין מדובר בזקיפה שרירותית אלא במנגנון יחסי, המבטיח חלוקה פרופורציונלית כאשר התמורה אינה מכסה את מלוא החוב.
עיכוב תמורה עד להכרעה בתביעת חוב
סעיף קטן (ב) מקנה לנאמן סמכות הגנתית חשובה: אם המימוש הושלם אך טרם הוכרעה תביעת החוב של הנושה המובטח, רשאי הנאמן לעכב את כספי המימוש עד להכרעה, או לדרוש ערובה כתנאי להעברת הכספים.
מדובר בכלי ניהולי חיוני למניעת תשלום ביתר ולשמירה על אינטרס כלל הנושים. אחרת, עלולה להיווצר סיטואציה שבה כספים הועברו לנושה שסכום חובו טרם הוכרע או הופחת בהמשך.
ההסדר שבסעיף 250 משקף חשיבה כלכלית-משפטית ברורה: השאת ערך, שמירה על ודאות וחלוקה הוגנת של הסיכון והעלות.