נקבע כי אין הצדקה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שביטל העברות זכויות בנכסי מקרקעין מהיחיד לחברה שבשליטת בני משפחתו. נקבע כי שיקול הדעת של בית המשפט לחדלות פירעון רחב במיוחד, וכי עיכוב ביצוע יינתן רק בהתקיים נזק בלתי־הפיך או זיקה ייחודית לנכס. במקרה דנן – הוכרה זיקה מיוחדת רק לדירת המגורים, ולכן ביצוע פסק הדין עוכב לגביה בלבד. חמשת הנכסים הנוספים, שהם מסחריים, ניתנים לפיצוי כספי ולכן אין לעכב את מימושם.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
בני הזוג הקימו בשנת 2014 הקדש פרטי, שבמסגרתו הועברו שש זכויות במקרקעין לחברה בבעלות האישה. אף שההקדש נרשם שנים טרם פתיחת הליכי חדלות הפירעון, הוכח כי העברת הזכויות בפועל החלה רק ב־2019, וכי היחיד המשיך לנהוג בנכסים מנהג בעלים. הנאמן עתר לביטול ההעברה מכוח סעיפים 220(א) ו־221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018, וכן טען כי מדובר בפעולה למראית עין בניגוד לסעיפים 13 ו־30 לחוק החוזים.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, קבע כי ההקדש נעשה למראית עין וכי ממילא מדובר בפעולה לטובת קרוב בטווח הזמן שבסמכות הביטול. בעקבות זאת הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. המחוזי עיכב את ביצוע פסק הדין רק ביחס לדירת המגורים, אך לא ביחס לחמשת הנכסים המסחריים.
בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור. נקבע כי אין עילה להתערבות בשיקול הדעת של בית המשפט לחדלות פירעון בנוגע לעיכוב ביצוע.
המבקשות לא הוכיחו זיקה מיוחדת לנכסים המסחריים ולא הניחו תשתית כלכלית המראה נזק בלתי־הפיך. עצם קבלת תמורה עתידית עבור הנכסים, אם הערעור יתקבל, יכולה להשיב את מצב המבקשות לקדמותו.
דחיית מימוש הנכסים תפגע בקופת הנשייה, תגדיל את החובות ותעכב את חלוקת הדיבידנד לנושים. לפיכך נקבע כי עיכוב ביצוע יעמוד רק ביחס לדירת המגורים, ואילו מימוש יתר הנכסים יימשך כסדרו.