נקבע כי העברת זכויות במקרקעין שביצע החייב לטובת בן משפחה, ללא תמורה, מהווה הענקה פסולה בהתאם לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם–1980. נקבע כי המשיב לא הוכיח תום לב ולא הוכיח כי ניתנה תמורה בת־ערך, ולכן אין תחולה לחריג שבסעיף 96(ג)(2). משכך ההענקה בטלה ויש להשיב את הזכויות לקופת הכינוס.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
החייב ירש זכויות במקרקעין בעקבות פטירת אמו. חלק מהזכויות עברו אליו כבר עם הפטירה (2/12), ואחרות רק לאחר הסתלקות אחיותיו בשנת 2012 .
בשנת 2004 חתם החייב על ייפוי כוח בלתי חוזר, שבמסגרתו הועברו הזכויות למשיב , קרוב משפחה של החייב וזאת ללא תמורה.
ההליך נגד החייב נפתח בשנת 2013, ולכן חלות גם הוראות סעיף 96(א) (לגבי זכויות שניתנו בשנתיים שקדמו לכינוס) וגם סעיף 96(ב) (לגבי הענקות בתוך 10 שנים).
המשיב טען לעסקת מכר לדודתו וכן להסתמכות על הסדרים משפחתיים, אך בית המשפט קבע כי ההסברים אינם עקביים וכי לא הוצגה תמורה ביחס להעברה מהחייב למשיב.
נקבע כי החייב היה שרוי בחובות רבים כבר בשנות ה־90 והיה חדל־פירעון בעת ההענקה.
נקבע כי הענקת 3/12 מהזכויות (2012) בטלה אוטומטית לפי סעיף 96(א) לפקודה, שכן בוצעה פחות משנתיים לפני מתן צו הכינוס.
עוד נקבע כי הענקת 2/12 מהזכויות (2004): בטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודה; החייב היה חדל־פירעון באותה עת, והמשיב לא הוכיח תום לב או תמורה.
החריג בסעיף 96(ג)(2) לא מתקיים. המשיב קיבל את הזכויות ללא תמורה, והתנהלותו לעניין רישום הזכויות ומכירתן לצד ג' עוררה ספקות נוספים ביחס לתום לבו.