בעת בקביעת צו התשלומים בשלב צו פתיחת ההליכים על הממונה להסתמך על הכנסתו בפועל של החייב בלבד, ולא לבחון את כושר השתכרותו.
עם זאת, הממונה רשאי להביא בחשבון נתונים המלמדים על חוסר תום לב מצד החייב כבר בשלב זה. עוד נקבע כי נוהל קביעת צו התשלומים של הממונה מהווה החלטה מנהלית כללית, ולכן ניתן לתקוף אותו במסגרת תקיפה עקיפה בבית המשפט של חדלות פירעון, כאשר הדבר נדרש לבירור עניינו של החייב.
כמו כן, נפסק כי קיימת מניעה להסתמך אפריורית על שכר מינימום לצורך קביעת צו התשלומים כאשר הכנסת החייב נמוכה ממנו.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
למבקשת ניתן צו לפתיחת הליכים ונקבע לה צו תשלומים. היא ביקשה להפחיתו בטענה להכנסה בפועל של כ־1,800 ₪.
הממונה דחה את הבקשה תוך הסתמכות על הנוהל ועל האפשרות לראות בה כבעלת פוטנציאל השתכרות של שכר מינימום. בית משפט השלום קיבל את הערעור וקבע כי סעיף 156 לחוק מחייב התבססות על ההכנסה בפועל בלבד.
המחוזי ביטל את ההחלטה וקבע כי ניתן לשקול גם נתוני תום לב.
העליון קבע מספר קביעות מהותיות:
במסגרת קביעת צו תשלומים בתקופת הביניים אין לבחון כושר השתכרות היחיד. בחינה זו רלוונטית רק בשלב צו השיקום לפי סעיף 162 לחוק.
יחד עם זאת הממונה רשאי להביא בחשבון נתונים המלמדים על חוסר תום לב, אך אין פירוש הדבר התבססות על שכר רעיוני.
נוהל קביעת צו התשלומים של הממונה ניתן לתקיפה עקיפה בבית משפט של חדלות פירעון כאשר הדבר דרוש לשם הכרעה בעניינו של היחיד, אף שהביקורת הישירה על הנוהל נתונה לערכאות המינהליות.
הסתמכות אפריורית על שכר מינימום כבסיס לקביעת הכנסת היחיד בעת קביעת התשלום מעוררת קושי מהותי, שכן החוק מבוסס על מאפייניו האישיים של החייב ולא על אמת מידה אובייקטיבית.
ההליך הוחזר לממונה כדי שייקבע צו תשלומים חדש המבוסס על נתוניה הפרטניים של המבקשת, ולא על שכר מינימום, תוך התחשבות בליקויים שנמצאו בתום ליבה.