שיור בעלות בחדלות פירעון – זכויות המוכר והגבלת השבת החזקה

סימן ב' (סעיפים 251–252) ל־חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי מסדיר את מעמדו של נושה בעל נכס הכפוף לשיור בעלות, וקובע מנגנון איזון בין זכות הקניין של המוכר לבין אינטרס השיקום והמשך פעילות העסק. ההסדר מונע מימוש אוטומטי של הזכות הקניינית כאשר הדבר עלול לפגוע בהליך השיקום.
מהו נכס הכפוף לשיור בעלות? (סעיף 251)
נכס ייחשב ככפוף לשיור בעלות אם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים:
1. הנכס נמכר לחייב והועבר לחזקתו לפני מתן צו לפתיחת הליכים;
2. הבעלות נותרה בידי המוכר לפי הסכם המכר, עד לתשלום מלוא התמורה;
3. הוראות סעיף 2(ב) ל־חוק המשכון אינן חלות על העסקה.
המשמעות: אין מדובר בשעבוד מוסווה אלא בהסדר קנייני אותנטי, שבו הבעלות טרם עברה לחייב. לפיכך, המוכר אינו “נושה מובטח” במובנו הקלאסי, אלא בעלים של הנכס.
הגבלת השבת החזקה בתקופת הפעלת העסק (סעיף 252)
כאשר ניתן צו לפתיחת הליכים והוחלט על הפעלת התאגיד לשם שיקומו, או על הפעלת עסקו של יחיד, לא יוכל בעל הנכס להשיב לידיו את החזקה רק בשל אי-תשלום התמורה – אלא באישור בית המשפט.
מדובר בהגבלה מהותית על מימוש זכות קניינית, שמטרתה למנוע קריסה מיידית של פעילות עסקית החיונית לשיקום.
מתי יאושר החזרת הנכס?
בית המשפט יאשר העברת חזקה אם מתקיים אחד מאלה:
1. אין בנכס כדי להבטיח הגנה הולמת לבעליו, ולא נקבעו מנגנוני הגנה חלופיים;
2. הנכס אינו דרוש לשיקום התאגיד או לשמירת העסק כעסק פעיל של יחיד.

המבחן הוא פונקציונלי-כלכלי: האם הנכס חיוני להמשך הפעילות והאם ניתן לאזן את הפגיעה בבעלים באמצעים אחרים (לדוגמה, תשלומים שוטפים או בטוחות).
ההסדר מבטא חשיבה מערכתית: שיקום כלכלי אינו יכול להתבסס על שלילת זכויות קנייניות, אך גם אינו יכול להיכשל בשל מימוש מיידי של כל זכות חוזית.