בהליכי חדלות פירעון חוצי גבולות, שיתוף פעולה אפקטיבי בין רשויות ובעלי תפקיד במדינות שונות הוא תנאי להצלחת ההליך הקולקטיבי. פרק ד' (סעיפים 308–310) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, מעגן את חובת שיתוף הפעולה ואת הכלים המעשיים למימושה בין ישראל לרשויות ולבעלי תפקיד זרים.
סעיף 308 – חובת שיתוף פעולה מרבי
סעיף 308(א) קובע כי הרשות המוסמכת בישראל תפעל בשיתוף פעולה מרבי עם רשות מוסמכת זרה ועם בעל תפקיד זר, ישירות או באמצעות הנאמן, בכל העניינים המנויים בסעיף 294 לחוק (ובהם ניהול נכסים, מימושם, העברת מידע ותיאום הליכים).
סעיף 308(ב) מחיל חובה מקבילה על הנאמן, במסגרת סמכויותיו ובכפוף להוראות הרשות המוסמכת בישראל. משמעות הדברים היא כי שיתוף הפעולה אינו רשות בלבד אלא חובה נורמטיבית, הכפופה למסגרת החוקית ולהיררכיה המוסדית.
בפועל, מדובר בהוראה מרכזית המאפשרת חילופי מידע, תיאום אסטרטגי ומניעת כפילויות או סתירות בין הליכים מקבילים. כך למשל, כאשר לחייב נכסים בישראל ובמדינה נוספת, יידרש תיאום בין מימושי הנכסים וחלוקת התמורות.
סעיף 309 – קשר ישיר בין רשויות ובעלי תפקיד
סעיף 309 מעגן את האפשרות לפנייה ישירה לרשות מוסמכת זרה או לבעל תפקיד זר, לרבות בקשת מידע או סיוע.
סעיף קטן (א) מעניק סמכות זו לרשות המוסמכת בישראל; סעיף קטן (ב) מקנה סמכות מקבילה לנאמן, בכפוף להוראות הרשות המוסמכת.
המשמעות המעשית היא קיצור ערוצים בירוקרטיים והגברת היעילות. במקום הסתמכות על מנגנונים דיפלומטיים מסורבלים, ניתן לקיים תקשורת מקצועית ישירה – בכפוף לדין הישראלי ולפיקוח הרשות המוסמכת.
סעיף 310 – דרכי יישום שיתוף הפעולה
סעיף 310 מפרט כלים אופרטיביים לקידום שיתוף הפעולה:
1. מינוי אדם או גוף ייעודי לתיאום.
2. קביעת דרכי התקשרות מתאימות.
3. תיאום ניהול ופיקוח על נכסי החייב ועסקיו.
4. תיאום בין הליכים זרים להליכים בישראל או בין כמה הליכים זרים מקבילים.
מדובר בהסדר גמיש המאפשר התאמה למורכבות המקרה. במצבים של קבוצות חברות בינלאומיות או יחידים בעלי פעילות במספר מדינות, תיאום זה מונע מירוץ נושים, כפילות פעולות ופגיעה בעקרון השוויון.
היבטים פרקטיים ואסטרטגיים
עבור נושים ובעלי עניין, יש להבין כי חדלות פירעון בינלאומית מתנהלת כמערכת אחת מתואמת. פעולות חד-צדדיות במדינה אחת עשויות להיבלם נוכח מנגנוני התיאום שבחוק.
מבחינה אסטרטגית, בעל תפקיד זר או נאמן ישראלי נדרש לפעול בגישה מערכתית : כל החלטה מקומית עשויה להשפיע על חלוקת הנכסים במישור הבינלאומי. החוק מבקש לייצר אחידות, שקיפות ותיאום – ולא תחרות בין מערכות משפט.