סעיף 25 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, קובע את התוצאות המיידיות והמהותיות של מתן צו לפתיחת הליכים בעניינו של תאגיד. מדובר באבן יסוד בהליכי חדלות פירעון, המשפיעה באופן ישיר הן על התאגיד והן על נושיו, ומעצבת את מסגרת הפעולה המשפטית והכלכלית מרגע פתיחת ההליך ואילך.
סעיף קטן (א)(1) מגדיר את ייעוד נכסי קופת הנשייה: נכסים אלה יעמדו לפירעון חובות העבר של התאגיד וכן להוצאות הליכי חדלות הפירעון בלבד. המשמעות המעשית היא יצירת “מאגר סגור” של נכסים, אשר ייעודם מוגבל ואינו מאפשר שימוש חופשי בנכסי התאגיד לצרכים אחרים. בכך מבטיח המחוקק חלוקה שוויונית ומבוקרת של הנכסים לנושים.
סעיף קטן (א)(2) מוסיף וקובע כי חובות העבר לא ייפרעו מנכסי קופת הנשייה אלא בהתאם להוראות החוק. הוראה זו שוללת אפשרות של גבייה פרטנית או העדפת נושים, ומחילה את עקרון השוויון בין הנושים (par condicio creditorum), בכפוף לדיני קדימויות הקבועים בחוק.
סעיף קטן (א)(3) עוסק בהקפאת ההליכים נגד התאגיד, בהתאם לפרק ה' לחוק. הקפאה זו נועדה לאפשר “שקט תעשייתי” זמני, למנוע ריבוי הליכים משפטיים והליכי הוצאה לפועל, ולאפשר בחינה מסודרת של מצבו הכלכלי של התאגיד והיתכנות שיקומו.
סעיף קטן (א)(4) מחייב את בית המשפט למנות נאמן, שתפקידו ליישם את הליכי חדלות הפירעון בהתאם לפרק ו' לחוק. הנאמן משמש זרוע ביצועית וניטרלית של ההליך, ומופקד על ניהול נכסי הקופה, בדיקת תביעות החוב, ופיקוח על פעילות התאגיד.
לבסוף, סעיף קטן (ב) מבהיר כי צו לפתיחת הליכים אינו פוטר את התאגיד מחובותיו לפי דין, לרבות קיום החלטות מינהליות, למעט חובת תשלום חובות עבר, וזאת בכפוף להוראות סעיף 31. בכך נשמר האיזון בין הגנת ההליך לבין המשך עמידת התאגיד בדרישות רגולטוריות וציבוריות.