סעיף 17 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע״ח-2018, מסדיר מנגנון ייחודי המאפשר לתאגיד גמישות דיונית בשלב המקדמי של בקשה לצו פתיחת הליכים. הוראה זו עוסקת במצב שבו תאגיד עותר לצו פתיחת הליכים תוך בקשה להורות על הפעלתו כעסק חי, אך בית המשפט סבור כי המתווה הראשוני לשיקומו הכלכלי אינו מבוסס דיו כדי להצדיק מתן צו כאמור.
הסעיף מעניק לבית המשפט סמכות להורות לתאגיד על אחת משתי חלופות: תיקון המתווה הראשוני לשיקום הכלכלי, או חזרה מבקשתו לצו פתיחת הליכים, והכול בתוך פרק זמן שייקבע בהחלטה. מדובר בהוראה מהותית, המשקפת את עקרונות היסוד של החוק , העדפת שיקום כלכלי על פני פירוק, מבלי לפגוע באינטרסים של הנושים וביציבות ההליך.
הדרישה למתווה ראשוני מבוסס נועדה לאפשר לבית המשפט לבחון כבר בשלב המקדמי האם קיימת היתכנות כלכלית אמיתית להפעלת התאגיד. מתווה שאינו כולל תחזיות תזרימיות סבירות, מקורות מימון ברורים, או תכנית ריאלית להתמודדות עם החובות עלול להיחשב כבלתי מספק. במקרה כזה, סעיף 17 מונע דחייה אוטומטית של הבקשה ומאפשר לתאגיד לבצע “מקצה שיפורים” .
בפועל, השימוש הנפוץ בסעיף זה הוא מתן ארכה לתאגיד להגיש מתווה מתוקן, הכולל התאמות לדרישות בית המשפט, חיזוק ההיבטים הכלכליים, ולעיתים גם שינוי מהותי באסטרטגיית השיקום. לחלופין, תאגידים בוחרים לחזור בהם מהבקשה, בין אם לצורך היערכות מחודשת ובין אם בשל הבנה כי הפעלה אינה ריאלית בשלב זה.
הוראה זו מאזנת בין אינטרס התאגיד לקבל הזדמנות אמיתית לשיקום לבין חובתו להציג תשתית כלכלית מבוססת כבר בראשית ההליך. עבור נושים, מדובר במנגנון הגנה המונע פתיחת הליך הפעלה על בסיס תכניות סרק. עבור תאגידים, זהו כלי חשוב לניהול סיכונים ולהתאמת הבקשה לסטנדרטים שמציב בית המשפט.