סעיף 72 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי מסדיר את סמכות בית המשפט להורות על המשך קיום חוזה קיים, כאשר הדבר נדרש לשיקום כלכלי של התאגיד או להשאת שיעור הפירעון לנושים, תוך יצירת איזון בין אינטרס השיקום לבין הגנת הצד שכנגד לחוזה.
המסגרת הנורמטיבית
הוראות סעיף 72 מהוות המשך ישיר להסדר בדבר חוזים קיימים בהליכי חדלות פירעון, ומעניקות לבית המשפט שיקול דעת רחב להכריע בבקשת הנאמן להמשך קיום החוזה. נקודת המוצא היא כי חוזים קיימים עשויים להוות נכס כלכלי מהותי לשיקום התאגיד או למקסום הדיבידנד לנושים.
תנאים להמשך קיום החוזה
בית המשפט רשאי להורות על המשך קיום החוזה אם שוכנע בשני תנאים מצטברים:
תכלית כלכלית ברורה – המשך החוזה דרוש לשיקום הכלכלי של התאגיד או יביא להשאת שיעור החוב שייפרע לנושים.
יכולת עמידה עתידית בהתחייבויות – התאגיד יקיים את חיוביו לפי החוזה ממועד החלטת בית המשפט ואילך.
לצורך הבטחת קיום החיובים, מוסמך בית המשפט לקבוע מנגנוני הגנה, לרבות דרישה להעמדת ערובה. הוראה זו משקפת איזון מעשי בין מתן “אוויר לנשימה” לתאגיד לבין צמצום הסיכון המסחרי של הצד השני לחוזה.
תוצאות ההחלטה
ההבחנה בין קבלת הבקשה לדחייתה היא חדה:
התקבלה הבקשה – החוזה לא יבוטל בשל הפרות עבר של התאגיד. מדובר בהגנה מהותית על המשך פעילות עסקית רציפה, תוך ניטרול טענות ביטול רטרואקטיביות.
נדחתה הבקשה – החוזה יבוטל במועד החלטת בית המשפט או במועד אחר שייקבע. בכך נוצרת ודאות משפטית לצדדים ומסתיים חוסר הוודאות החוזי.
שימושים נפוצים וחשיבות מעשית
בפועל, הסעיף מיושם בעיקר בחוזי שכירות, אספקה, זיכיון ושירותים חיוניים. נאמנים עושים בו שימוש כדי לשמר פעילות מניבה, בעוד צדדים לחוזה נדרשים להיערך להמשך התקשרות כפויה אך מוגנת בערובות.