שכר טרחתו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון ייפסק אך ורק בהתאם למסלולים הקבועים בתקנות השכר, תוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי באשר למסלול המתאים ולגובה השכר ההוגן בנסיבות העניין. כאשר ממומש נכס משותף, ניתן – בנסיבות מתאימות – לפסוק שכר טרחה גם מחלקו של שותף שאינו חדל פירעון, אולם נקודת המוצא היא פסיקה לפי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, אלא אם הוכח מאמץ מיוחד או קושי חריג המצדיק סטייה מכך.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
בעניינו של החייב ניתן צו כינוס בשנת 2018, ואושרו תביעות חוב בהיקף של כ־1.46 מיליון ש״ח. החייב נדרש לפדות את זכויותיו בחנות המצויה באשקלון, אך לא עמד בכך, והנאמן פעל למימוש החנות, אשר מחציתה הייתה בבעלות גרושתו של החייב.
במהלך ההליך גילה הנאמן נכסים נוספים של החייב שלא דווחו, הצטרף להליכים בבית המשפט לענייני משפחה, פעל לאחר פטירת החייב להוצאת צו ירושה – ופעולותיו הניבו לקופת הכינוס תקבולים מצטברים העולים על 1.2 מיליון ש״ח.
הנאמן עתר לפסיקת שכר מימוש בצירוף תוספת מאמץ מיוחד בשיעור 50%, וכן ביקש לגבות שכר גם מחלקה של הגרושה בנכס שמומש.
הכונס הרשמי תמך בהגדלת השכר אך רק בשיעור 25% בגין מאמץ מיוחד, והמליץ כי מחלקה של הגרושה ייפסק שכר לפי התעריף המינימלי בלבד.
בית המשפט אימץ בעיקרה את עמדת הכונ״ר. נקבע כי בגין חלקו של החייב זכאי הנאמן לשכר מימוש לפי סעיף 8 לתקנות השכר, בהתאם למדרגות ובתוספת מאמץ מיוחד של 25%. לעומת זאת, מאחר שהגרושה לא הערימה קשיים מיוחדים במימוש, נפסק כי שכר הטרחה שייגבה מחלקה יעמוד על התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין בלבד.
ההחלטה מדגישה את מעמדו של הכונ״ר בפסיקת שכר טרחה, ואת אופיין הממצה של תקנות השכר.